צילום: אריאל תגר

יש מחשבה סדורה בעבודתו של הכוריאוגרף עדי בוטרוס- 'עוד דבר אחד', שבה הוא לוקח חלק כאחד מארבעת המבצעים. זו קבוצה המורכבת מארבעה גברים חזקים, בעלי נוכחות עצמאית, שעוברים מהלך אינטנסיבי שבמהלכו הופכים ארבעת הרקדנים האינדיבידואלים לחבורה מהודקת וקרובה באופן לא מצוי. ההבניה הזו, נדמה, אף היא באה לאחר מחשבה סדורה ומתהווה מול עינינו באמצעות רצף פרגמנטים. בשלב הראשוני בונה בוטרוס משפטי תנועה אחידה בסיסיים, כשכל אחד מהם מבוצע מספר פעמים על רקע מקצבים פשוטים יחסית לצלילי מוסיקה ערבית . ממחזור זה, תמונה אחת מתקבעת בפשטותה וייחודה, כאשר הארבעה עומדים ומוחאים כף כשגב כף אחת מוטחת אל תוככי הכף קעורה התחתונה המכילה אותה.

בוטרוס לוקח את הזמן ולא מאיץ מקצבים, אבל כן מתחיל לפרוס את המשתתפים על פני שטח רחב יותר בטרם יירשם השלב בו התפרקו התבניות הגיאומטריות המוקפדות של הפרולוג, במעבר לעבר שינוי בתפיסת הזמן שמובילה להחלפת מהלך.

בפאזה הזו נראה שהעבודה שולפת את אחד מהמרכיבים הסגנוניים שמכאן והלאה יצבעו את הרביעייה בגוונים המייחדים אותה. אלה הם תוצרי וריאנט של אימפרוביזציית מגע הטובה והמוכרת שמשתדכים אליה תבלינים היפ-הופיסטיים ושובל ריח קפואריסטי, שמוציאים מבוטרוס את החוזקות שלו. אלה מקבעות בסיס עקרוני לסגנונו האמנותי, שמנפק לו דרגת חופש שהולמת ועוטפת אותו בכמה ממאפייני אזור הנוחות שלו.

היו תקופות בעבר שלא מעט יוצרים ראו באופציות משחקי שיווי משקל ומכניקה סומטית של שני גופים ויותר פתח להעשרת המרחב התנועתי שלהם. חלקם לא מצאו דרך לבסס באלה ביטוי אישי בר תוקף בנתיב הזה והמשיכו הלאה. בשנים האחרונות נראו פה ושם יוצרים מוכשרים שעלה בידם לרבד את יצירותיהם גם במרכיבי קונטקט, ובהם ניתן למנות את שרון פרידמן ורונן יצחקי כשכל אחד מהם שונה מאד מהשני ומקורי בדרכו.  

כך גם עבודתו של עדי בוטרוס בשיתוף עם עוד שלושה רקדנים מצוינים – אורי דיקר, אריאל גלברט וג'רמי אלברג-  שיחד יוצרים רביעיית גברים שצולחים אתגרים לא מעט שמספקים להם הזדמנות להראות גם את היכולות הגופניות של כל אחד מהם, וכאלה לא חסרו, אך חשוב מכך, את חלק ממרכיבי אישיות המייחדים אותם.

בכלים הכוריאוגרפים שלו, בנה בוטרוס אינספור מעמדים קבוצתיים מהודקים בעלי עניין שמבוססים בוריאציות על שיתוף ארבעת המבצעים בצימוד גופות כדי לאפשר לתמונה להתהוות, לדוגמא בקימה משותפת.  ככלל, יש ביצירה עומס לא מצוי של סצנות המבוססות על אינסוף דרכים של קירבה גופנית מתמשכת לכל משך התמונה הדינמית. הנינוחות בה מתנהל הביצוע מעידה קודם כל על אמון לא גבול ועל יכולת לקיים אינטימיות אנושית ללא סייג, שמטעינה את היצירה כולה בייחוד מרתק, מאד לא שיגרתי.

אלה פתחו פתח להעשיר את כל תריסרי התמונות בצרופי רקדנים מהנים בבניית מגוון קומפוזיציות  שמשכללות הנפות באוויר ונשיאתם במצבי קיצון בעזרת חברי הקבוצה.

עם זאת, אין מדובר רק ביצירה המבוססת על עיסוק  בבניית מיצבים ( installation ) אנושיים, מרשימים ככל שיהיו. במהלך הערב שולבו ארבעה פרקי סולו של כל אחד מהמשתתפים שחידדו את ייחודם כמבצעים במלוא המשמעות ואפשרו למקד את היצירה בגוונים דינמיים מעבר למקצבים של העבודה בכללותה.

נוצרה כאן שותפות לדרך ודינמיקה עשירה של קונטקט במובן האנושי וזאת, תוך מתינות ואורך רוח ששרתה על הערב  והעניקה ליצירה מעטפת ייחודית ומרשימה.

 באופן מפתיע כשהסתיים המופע ועלה האור, עמדו הארבעה והשתחוו אחד מול השני ורק אז התפנו לעמוד מול הקהל לקבלת התודות החמות.