תיאטרון מחול ענבל- לכת. כוריאוגרפיה- מור שני. אולם ענבל, 8.07.21

צילום: אפרת מזור

היצירה 'לכת' של מור שני סוגרת את טרילוגיית עבודותיו ללהקה תחת הכותרת 'שלש הצעות להתמודדות עם הזמן'. קדמו לה 'ריקוד פשוט' ו'היעלמותן של הגחליליות'.  במובנים אחדים, 'לכת' היא שיאה של הטרילוגיה ובהם רמת הבהירות וההידוק הרעיוני-אמנותי שמאפיינים את העבודה.

הזמן אליו מתייחסת העבודה  הוא עידן הקורונה שבו העבודה צמחה. בדף הערב מוסר שני מהתרשמותו כי בשעה שהעיר התרוקנה, אלה שנראו רצים ברחובות לשום מקום במעגלים הם אלה שאיבדו את דרכם. דף הערב מציע 'מפתח' למי מהקהל שנזקק לתמיכתו של נרטיב מילולי, אם כי היוצר אמור להגיש עבודה מורכבת ועשירה שמאפשרת לכל אחד מהצופים להעלות אסוציאציות ודימויים משלו שיצופו לאור ניסיון חייו ומגוון חוויותיו.

'לכת' מותירה אחריה כשובל, מפת שבילי זרימת תנועה מורכבת מגוונת כהנחייה מבנית  בסיסית ומשתמשת באותה חשיבה קוהסיבית גם לטיפול פרטני בעבודת הרקדנים ברמת הפראזות גופן.

הפתיחה המרשימה של העבודה היא במקרה הזה כרטיס ביקור של כוונות ראשוניות. הפעם, היא לא רק מבטיחה, אלא גם מקיימת. ביט עקשני, נמוך והבמה במשחקי אור וצל נחרכת באלומות אור נמוכות שחודרות מבעד לקלעים בצד הבמה ומהקיר האחורי שמורכב משברי לוחות. מבעד למפתחים השונים שחובקים את הבמה משלושת צדדיה, נכנסים כמה מרקדני הלהקה בריצה בהולה מצד לצד. הם רצים קדימה ומדי פעם, הם מביטים לאחור לוודא שאין אחר בעקבותיהם. הסט והתאורה מצביעים על מקום ההתרחשות כאזור אורבני ללא ספק. מלבדם, יש תחושה שהרחוב ריק ועדיין הם בורחים. העידון הצלילי שבא עם תוספת מרכיבים מעולם המוסיקה ערבית, מגיע עם מעבר מלא יותר של פראזות אישיות סדרתיות שאליהם מתלווה סיומת המאפיינת אישית כל אחד מהרקדנים כמו סיבוב קצר, ענטוז או דילוג והגנבת מבט שאומד את מיקום שאר המשתתפים.  וכשקבוצה נוצרת למהלך משותף, גם מי שנשאר מאחור ימצא דרך להשתלב.

השפה הסגנונית של הלהקה, שמורכבת משמונה רקדנים, אופיינית למחול בן זמננו שכבר ניתק ממחויבות למסורות קודמות ואימץ דרגת חופש גבוהה יותר. מור שני הצליח להקנות את החרות הזו לרקדניו ובכך יצר קאדר של רקדנים שיש הרבה מהמשותף ביניהם. ומעבר לכך, נדמה שהם זכו גם במידה רבה לתרום בעצמם למרקם הכוריאוגרפי. זה בולט במיוחד במבנים היותר מצומצמים, בפיתוח כמה קטעי סולו, רובם קצרים, ובכמה דואטים בעלי ייחוד. כאן היו לא מעט הזדמנויות לכמה רקדנים לבלוט במיוחד, לא רק ביכולות ספציפיות, אלא בדרך בה שילבו את התנועה שנתקבעה כבר בתהליך הבנייה, עם מבעים שעלו ספונטנית מתוכם שמהם בלטה הבעת העונג שכבשה את הצופה, בגלל מידת האותנטיות שמתלווה אליה. רגעים כאלה פחות מאפיינים את המחול הממוסד. רגעים אלה קרו ככלל, הפעם, במיוחד בעבודת הגברים שבקבוצה שנהנו לשחרר ו'לשחק' את הרגע ברמה שונה של אינטנסיביות. רגע כזה שעולה בדעתי כרגע, היה סולו קצר ומדויק של רקדן בעל יכולת לבוש במכנס ורוד דהוי, שהפתיע במעבר בין תנועה בתנופה להמשכה בהשהייה לרגע והמשכה בסלאו מושן וכל אלה היו מלווים במבט מרוצה, ובצדק.

'לכת'  היא עבודה מקורית משובחת שמחד היא מוצפת בתנועה אנרגטית, רובה בעצימות לא מבוטלת, ומאידך שולטת באיפוק על תפיסה אסתטית בגבולות שהטילה על עצמה. את הפרדוקס כביכול, אפשר לתרגם לאנינות שיש לייחס למור.

זה ניכר בתגובה תנועתית למוטיבים מוסיקליים מזרחיים שבאים במרומז ובמשורה, אבל הדהדו ברמז  את המורשת של 'ענבל המקורית'. זה ניכר בסדרות של מהלכי זרימת תנועה בקומפוזיציה מדויקת, בלי  שהבמה נראית מוצפת מדי. מידתיות מאפשרת לאלגנטיות להתבלט. זו אחת הסיבות שלא היה בערב רגע אחד מייגע אחד, אם כי היו לא מעט חזרות על מוטיבים עם וריאנטים. להיפך. היו לא מעט מהלכים בעלי מימד היפנוטי, תוצר של סינרגיה נפלאה בין מהלכי התנועה המתמדת לבין העולם הצלילי של העבודה. אלה אף העצימו את הסנטימנט העכשווי, המקורי, של היצירה, שלמרבית ההפתעה, נכלל בה מימד של צניעות.

נדמה שהקהל בערב זה היה שבוי לחלוטין בעבודה ובביצועה, משום שהמשיך לעמוד ולמחוא כפיים רגעים ארוכים אחרי שהרקדנים ירדו מהבמה ונעלמו מאחורי הקלעים. .