בימים אלה מעלה הכוריאוגרף איל נחום עבודה חדשה בשם 'שובו של החד-קרן'. אירוע שחיכה לפתיחת הבמות שנה ואולי יותר עד לנירמולה היחסי של המציאות, אחרי הפנדמיה ועוד סבב בעזה.

חד-הקרן ביצירתו של איל נחום רועה בשדות עולם מיתולוגי מדומיין, אחר, שמסונכרן עם עולמה של היוצרת הקאנונית לורי אנדרסון בסינרגיה נדירה. מורגש שנחום מרגיש את אנדרסון, נושם את עולמה המוסיקלי ומעבר לזה, מתכתב עם הטקסטים בעולמה הרוחני. יכולתו לבנות יצירה מחולית שמתרחשת באינטימיות כזו היא מופלאה בעיני.

שלדת המחול בנויה נדבכים שכל אחד הוא סצנה מובחנת בפני עצמה ולעתים קרובות נפרדת מקודמתה באמצעות עיצוב התאורה המצוין של ג'ודי קופרמן, שמצליחה לאפיין בכליה, משהו מרוחה של הסצנה. היא מציעה רובד תומך שמגיב לטקסטים בשיריה של אנדרסון, ולגווני קולה המיוחדים בעיבודיה המוסיקליים.

עם זאת, כל אלה אינם משתלטים על חווית המחול שכן הביצוע של האנסמבל הקאמרי בן חמשת הרקדנים, מציעים עולם מלא ומגובש בעל נוכחות סינגולארית עם תחביר משפטי תנועה מובחנים בתזמון ובדינמיקה שלהם. החוזקות שלהם מתבהרות ככל שההשפעה מצטברת ומתקבעת, תוך שנחשף המרחב האמנותי  של העבודה, שנמנע מעודפות –כולל בעיצוב כל מרכיביו- ושומר על חוש מידה שיש בו מן האיפוק האנין ומכאן נובע יופיו.

תרומה נוספת באה בשלב מוקדם של פיתוח היצירה שבה עוצבו התלבושות הנאות של אלנה סרגון שמתבססות על בגדי גוף בהירים וצמודים. האיפוק, ההמנעות משימוש בצבעים עזים  או בפרטי לבוש מעוצבים באופן מושך-עין, היא החלטה שתואמת היטב את הקו האמנותי של העבודה גופא.

באופן כזה, בולט אלמנט עיצובי מסקרן, שהוא חלק חשוב מהלבוש. על גב התלבושת של כל  אחד מחמשת הרקדנים מוצמדת תוספת דמוית צינור בד מכווץ שעוקב אחרי עמוד השדרה ומשם ממשיך ומעקל קצת קדימה מעבר למותן. כשגוף הרקדנים היה בתנועה, התוספתן החידתי הזה  התחיל להדמות לרעמה קצרה על גבו של סוס, שאולי הוא גלגולו של החד- קרן.

החד-קרניות נמצאת בשם העבודה ומכאן, יש להבין שהיא מצביעה על הדימוי הבלתי מושג הזה  כמתווה כיוון.

בעיני, החד-קרן שחדר לעולם הדימויים של נחום הוא סוג של תימוכין לעולם הפנימי, הנסתר, של היוצר שיתכן ופגש פעם בעבר במחיר של השונות, והוא עוד רגל שעליה נשענת העבודה. העולם הרוחני-יצירתי של אנדרסון ששרה ומדברת בצמוד לעיבודי סאונד שמשווים למוסיקה שלה תחושת זרות, מסתוריות, חוץ-אטמוספרית, אלה מוקרנים גם על הגוף המבצע.

הנה, שם פגשנו את החד- קרן .

נחום בונה קומפוזיציות במרחב שמתנהלות בהגיון אינהרנטי הן בפירוקן והן בבנייה מחדש של מרכיביהם שנתפזרו ביד קלה. הוא מעלה הפתעות דווקא במסגרת סגנונית מורכבת, אך מאופקת יחסית. באחת הסצנות, לדוגמא, נמצאים הרקדנים בשולי שלולית אור  וכשרגע אחר כך, השלולית זזה, הם נמצאים עומדים שם במעגל ורק מאפשרים לברכיים להנמיך קלות את הגוף. אין דרמה, אין בראוורה טכנית,  רק תחושה לרגע שהרצפה שוקעת, לא הם.

אם נוצר רושם בחציה הראשון של היצירה, שמדובר ביצירה שמתרוממת על ניואנסים של אוירה בהשראת המוסיקה של אנדרסון, הרי שנחום לא מסתפק בכך. הוא מסיט מסך וירטואלי לעולם של דימויים חזותיים שמוכרים לנו מציורי ילדים. האיורים פשוטים. קווי המתאר של כל דימוי  שעולה, מוקרנים  כמצוירים כסקיצה של אור על הקיר האחורי השחור. יש בהם ציורים של בית, פרח, עץ, חמור, אפרוח ואף פרה עם נקודות על גבה. עולם הילדים מוביל משם לעולם של מילים.

חלק מהמשפטים לקוח מהשירים ורבים מנפש סעורה שמצאה כאן מוצא. בשלב זה הרקדנים יושבים בקדמת הבמה כשעליהם מוקרנות תמונות בתנועה סוחפת, כמו קרעי צל עננים . הפוקוס עובר למסך שעליו מוקרנים משפטים בעלי משמעות חברתית ספציפית לצד אמירות הגות. יש להניח שמדובר בנושאים הקרובים ללבו של היוצר בטווח שבין אקטואליה לפילוסופיה. אספתי כמה מהם: 'אנשים מאמינים בטיפולי המרה', 'מה השעה, כמה זמן', 'מי צד את חדי הקרן', 'הי רקדן, תוכל להראות לי את הצעד?' , 'מה קורה כשהקסם פג?'

ושאלה מעניינת במיוחד-' האם ריקוד הוא קסם או גניבת דעת'.

החריגה לעבר עולם תוכן שלא בא לביטוי בתנועה, היה אלמנט חריג בערב, לא כל כך בגלל שילוב שתי דרכי תקשורת עם הקהל. חלקית, משום שהם העלו אמירות שחלקן ספציפיות לכאן ועכשיו כמו הקביעה ש'העולם מיטלטל בין שחורים ולבנים', וחלקית משום שטכניקת שילובם החריג אותם מתבניות שאפיינו את העבודה לפני ואחרי שזירת הסצנות האלה, ויצרו תחושת זרות מול המרקם הקיים של היצירה, ללא הצגת הקשר בהיר.

העבודה 'שובו של חד הקרן' היא מערכת מורכבת שרבים בה מעברי שיווי משקל ויחסי כוחות בין הרקדנים שטופלה בקפידה באופן מושכל ומעודן, והבעותיה העידו על תעדוף גישה שנוקטת בלשון המעטה, עד לתמונה האחרונה שבה הותר רסן –יחסית- והאנסמבל פורק העול העלה קולות בעלי חיים- במשורה-, המבנים המהודקים הסירו את הרסן- היחסי- ועשו זאת מבלי לחרוג מאלגנטיות של הז'רגון הדומיננטי , בעוד שמאחורי גבם , בשקט, על המסך, עלה לביקור צילום מטושטש של חד- קרן שהגיע בזמן  להשתחוויה.