לא הרבה יוצרים הוזמנו בעבר ליצור עבודה שלמה ללהקת בת שבע. הפעם, נבחרה אלה רוטשילד והיא מעלה יצירה בשם 'שלג קיץ' מעין פנטזיה סוריאליסטית על גבול הדאדאיסטי, שמהווה פרק ראשון בפרויקט בן שלושה חלקים שהשני בהם יהיה עבודה למרחב דיגיטלי באתר אינטרנט ייעודי והשלישי יגיע בפורמט של ספר רישומים. פרויקט בעל קונספט מאתגר, יש לומר.
רוטשילד, אמנית רב תחומית רקדה בעבר בין השאר בלהקות בת שבע וענבל פינטו ואבשלום פולק ובעבודתה יש לא מעט עקבות להשפעתם. אולי אפילו ברמת שם היצירה- 'שלג קיץ' שמרפרר , אולי לא במודע, לשם עבודתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק –עץ קרח – שמות שיש בהם הפנייה למצב אקלימי קיצון.
במהלך הערב אפשר למצוא לא מעט מקורות השפעה מגוונים ביותר – פיות פעורים חסרי קול בנוסח 'הצעקה' של אדוארד מונק, דואט גברים בהשפעה קאפואריסטית ועוד- מעשירים את המרקם הבסיסי של עבודתה ומדגישים את סירובה של הכוריאוגרפית להתחייב לסוגה אמנותית מוגדרת ונטייתה לנסות ליצור מארג בין כמה עולמות שלא בנקל יבנו תמונה קוהרנטית. לא מפתיע אם כן, שמעברים בין תפיסות גוף ניגודיות, יוצרים רקמות תפר מצולקות משהו שמייצרות לעיתים גם הפתעה וגם אי נוחות.
כצפוי, רוטשילד כדרכה בעבר, לא עובדת גם כאן על במה חשופה. לרוחב הבמה ניצב מבנה המשמש חיץ בין מרבית שטח הבמה, לבין הקיר האחורי. הוא בנוי כמו ספרית מדפי עץ אופקיים. הקונסטרוקציה המינימליסטית מאפשרת התנהלות ורסטילית במספר מפלסים; לפניה, מאחוריה ועליה. כשנדרש היא משכנת עליה את כל חברי הלהקה כמו גם שורת חפצים, שאריות זיכרון מבית שאיננו ובהם מנורת שולחן, צנצנת פרחים, תמונה ישנה מעלה אבק, ספל יתום, וחזיר צעצוע. כן, כהנה וכהנה.
תמונה יפהפייה זו של קבוצת המנמנמים המכורבלים על המדף, מחברת את הדמויות הריאליות לשלל החפצים הדוממים וגורלם ורומזת שסופם יהיה דומה. חפצים אלה, מדבררים את העבר מחד ומאידך מצביעים על העתיד, הדרך המהירה להפוך לנוסטלגיה. שתי הקבוצות, על פי רוח הנרטיב המרכזי, לא משאירות מרווח לאופטימיות.
כבר בתמונה הפותחת עומדים חברי הלהקה קרובים זה לזה כקפואים, כמו מחכים לצילום משפחתי שכבר בעתיד הקרוב יהיה לנוסטלגיה אינסטנט, התרפקות מזויפת על עבר שלא ממש היה. איש מהקבוצה אינו מחייך וסבותיו עמו.
השימוש ב"תמונה חייה", tableau vivant- – היא פרקטיקה די נפוצה שמטרתה מיקוד מבט על קבוצה שהיא תמצות של סיפור או מצב באופן אפקטיבי, שמאפשר סריקת מבט מהירה על פני הדמויות.
בין הכוריאוגרפים שהשתמשו בה נמצאת גם מרילין מונטרו פריטאס , כוריאוגרפית מעוטרת ילדת קאפו ורדה שאף היא השתמשה במרכיב הקפאת התנועה. כמוה, גם לרוטשילד יש לה חיבה למרכיבים ביזאריים ודמויות מופרכות- בדומה למהלך ששימש מוטיב חוזר בערב זה, ובו רקדנית טופפה מעדנות על המדף העליון לבושה מעיל בעל שרוולים ארוכים שהגיעו לשולי מעילה ומהם השתלשלו כביכול כפות ידיה.
בתפקידה המנותק ממה שמתרחש על הבמה, היא אולי מיטיבה לייצג את התחושה שמתבססת בעקבות התקדמות הערב, כי לפנינו קבוצת אנשים שאין ולא היה ביניהם חיבור של ממש.
הלהקה היא ארכיפלג של איים צפים המסמלים ניכור, בדידות, ריקנות ויחד כל מה שיש להם להעניק זה לזה, היא שרויה באווירת נכאים שמוחקת אותם לאט.
רוטשילד לוקחת את הזמן במיוחד במחצית הראשונה של הערב, ויוצרת מצב רגיש שלא ברור איזה אופק אמנותי מחכה לו.
לא מוקדם מדי, היא בוחרת לעזוב את ארגז הכלים ששימשו אותה ועל פיו היא ניווטה את כל התנהלות הקבוצה ובנתה סביבה את הנוף הרגשי, ואת דופק הזמן עד כה. מעתה, היא מדלגת מעת לעת לפאזה אחרת ובאחת מציעה תפיסת גוף לעומתית באמצעות תנועה נטולת נרטיב, דינמית ולא רק זה- גם אוניסונית. כאילו ירד מסך, דיסקט הוחלף ויש התחלה חדשה. אם עד ניתן היה לשייך במובנים רבים את סוגת היצירה למרחב המגוון של תיאטרון התנועה מתובל בגישה דה קונסטרוקטיבית –ותבלינים נוספים-, נחזה במהלך הערב בזליגה שחוזרת מספר לעמים אל עבר וריאציות על תנועה אוניסונית, ממושטרת שמטבעה היא לרב שוטפת ומטעינה דינמיות על הבמה, כזו שנפוצה אצלנו בעיקר במחול העכשווי המיינסטרימי
למעשה, הקטעים הללו משמשים כאתנחתא מעוררת שמזרימה במקצביה הברורים דם חדש לעורקים. היא עשויה לשמש מעין 'אתנחתא קומית' בהצגה כבדה, שמוכרת לנו גם מקטעי דיורטיסמנט ששזורים בנרטיבים של בלט או הצגה קלאסית. מחשש להגזמה, לא אזכיר בהקשר זה את הקיוגן.
בחלקה האחרון של העבודה 'שלג קיץ', ישנה הקצנה של כמה ממרכיבי העבודה שנצפו מוקדם יותר וכן תחושה שיש התכנסות פנימה מאזור הלימבו הרגשי שמפעיל את הרקדנים, לעבר חיבור מהודק יותר, מעין התכנסות לאזור מנוכר פחות ומורכב יותר.
בזמן שנותר מורגש ניסיון לתרגם את המבנה הסכמטי בשלד שמחזיק את המבנה של העבודה, ונכללו בו מעברים דינמיים וסגנוניים חדים, ללא תמיכת קונטקסט של מהלך מרכזי על יד דגש רב יותר על מקטעים סגנוניים מרובדים יותר שהולך ומתרכז בסצנות בעלות איכות סיפורית. לדוגמא, אחד מהחלקים שפעלו במרחב הבמה, הולך ומתמרכז והופך לתהלוכה, בו שבים הרקדנים לאחוז את החפצים ששכבו ב'מקרר' . הם מבצעים עיבוד דמוי התהלוכות החינניות שפינה באוש הפכה לאבני חן יקרות במינימום מאמץ. חבל רק שכאן, מוטיב זה לא זכה לפיתוח כמתבקש והתפורר בטרם מוצה, ובמקום זה חזרה קבוצת הרקדנים להצטופף לעוד 'תמונה חיה' ומשם, לתמונה בה פני כולם מתכרכמים אולי מזכר מכאובים ואכזבות.
במסגרת דגש חזק והחלטי יותר על החומרים הסוריאליסטים, מחזירה רוטשילד את חזיר הצעצוע מהמערכה הראשונה בגרסה גדולה יותר בסדרי גודל. כדי להפעילו נדרשים שלושה רקדנים המזדחלים לצדדיו ומצעידי אותו בידיהם, רגל, רגל.
תהיתי מה עומד להיות תפקידו בעלילה ומסתבר שהוא בא כדי להפשיט רקדן שכוב בגבו אל הקהל , שנותר על הבמה מסצנה קודמת. בעזרת תומכיו/מפעיליו, הוא נוגס ומסיר מרגליו את הגרביים, בסגנון הפעלת בובות בתיאטרון לילדים. והנה הוא מתאמץ בנחישות להוריד את חולצתו ואחר כך את מכנסיו של הגבר המעולף . שכן, הנ'ל לא מגיב לכל הנשיכות והמשיכות של החזיר המתנשא מעליו. לאט לאט הוא מסיים את תפקידו ופונה לאחור. יעברו דקות ארוכות לפני שהרקדנים שמפעילים אותו יסיימו את מסלול טיולו הנוסף, כאילו מצרים על הצורך להיפרד ממנו ויפטרו אותנו מעונשו של זה.
רבות תהיתי מה המחשבה מאחורי סצנה יוצאת דופן זו ומדוע מכל החיות נבחר לתפקיד חזיר ולא נמר מאולף היפה ממנו בהרבה. בעודי מנסה להעלות אסוציאציות הקשורות המילה 'חזיר', עלתה בעיני תמונה של הפגנות נגד 'קפיטליזם חזירי' או 'צרכנות חזירית' והרהרתי אם העבודה לקראת סופה סיפקה לנו רמז למציאות פוליטית שיש להלחם בה, ובכך העניקה לעבודה רובד אקטואלי חשוב ביותר.
אבל ברצינות. במבט לאחור, הבחירה באינטראקציה של חזיר מגודל וגבר מעורפל, הסתברה כגחמה, שהיא לא היועצת הכי מועילה.