International Exposure. 2020. Dance –חשיפה בינלאומית 2020
חלפה שנה לכיבוש המדינה על ידי נגיפי הפנדמיה ששיבשו את כל מערכות חיינו.
ידענו בה שלושה סגרים, פתיחות וסגירות בשרשרת של כל הסקטורים ופגיעה יוצאת דופן דווקא בתרבות שבה קל יותר להתעלל. צריך להעריך את כל היוצרים שלא נכנעו, אגרו כח, המשיכו ליצור בתנאים לא תנאים כדי לשמר שפיות ולשמר מראה של יחסי הדדיות עם הקהל. מסגרת 'חשיפה בינלאומית 2020' היא אחת מכמה מסגרות בודדות שמצאו דרך להשמיע קול, רובו באמצעות אלטרנטיבות מתפתחות ברשת, כמו זום. בלטו בעשייה זו בעיקר יוצרים עצמאיים –לא מעט מהם עצמאים בלית ברירה.
דווקא בשבועות האחרונים לקראת סיום השנה האזרחית 2020, ראינו גל אנרגטי אדיר של יצירה שחסתה תחת מסגרות שונות. ובפרפראזה על משפט שכתב אתגר קרת בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם ענבל פינטו כחלק מאירועי ה'חשיפה' הנוכחית: המרכיבים המקדמיים ההכרחיים לתהליך אמנותי הוא תסכול ושעמום. הקורונה, כך נראה, סיפקה את שניהם.
כזכור, מסגרת 'חשיפה בינלאומית' יועדה לפרוש בפני תריסרי אורחים, מנהלי פסטיבלים ומנהלי במות חשובות שבאו מדי שנה כדי לראות ממיטב יצירות המחול שעלו לבמות בשנה שקדמה לחשיפה. לא מעט מהפעילות החשובה נעשתה מחוץ לאולמות, במפגשים לא פורמליים שבאו לקדם אינטרסים עסקיים של שני הצדדים. האורחים דילגו מאולם לאולם, מסטודיו לבמה. השנה, כמו שקורה בכל העולם, אף אחד לא בא. עצוב.
בתכנית המהדורה הנוכחית נחשפנו לשמונה עשרה עבודות נבחרות שהועלו למסכים. הצפייה לא נמשכה במשך חמישה ימים מלאים אלא שעות. כל היצירות היו קצרות בין 8-13 דקות לערך .
לא בכדי התקיימה התאמת התזמון תאם באופן מושלם לרמת הקשב שירדה ואתה הסבלנות והסובלנות. עדיין עוד אין בעולם מכשיר שיכול להאיץ את הפה דה דה ממושבך באולם, כי הוא משעמם אותך. בואו נדבר בעוד שנה, שנתיים, בעידן הפוסט-קורונה.
יש מצב שעם צפיות מצטברות במחול בעת הזו, תיווכו באמצעות מצלמות, מתקהה במשהו הדיסוננס בין המדיות. מתרגלים באופן חלקי לקבל את התיווך, למרות שרבים עוד לא הפנימו איך לישב את המרחק בין תנועה לייב על במה ומניפולציה ברמה משתנה של עדשת המצלמה. יש ניסיון בסף המודע לנטרל את המעבר ולנסות לא להתעכב על הפער, אלא לרכך במידה מסוימת את נוכחותו והשפעתו על מדרג הציפיות.
אסופת העבודות ב'חשיפה' מגוונת ומכילה את מרבית סוגותיו של המחול הישראלי העכשווי, המיינסטרימי, בניקוי קצוות כמו מחול ניסיוני שחופף לדיסציפלינות אחרות. אין ייצוג לתפיסת מחול נונדאנסית ששבתה קבוצה מקומית בעשור פלוס האחרונים, או מחול ששומר על חבל טבור שלא ממש מרפה ממאפיינים ניאו-קלאסיים שהיו נפוצים בעבר. אולי מתוך הנחה שהאורחים הזרים לא באים לחפש בשוליים, אלא בקו הקונצנזואלי במובנו המיטבי שמתקשר היטב בכל העולם.
מהדורה זו מצביעה על כמות משמעותית של יווצרים מוכשרים במיוחד, בעלי צביון אישי ומקורי. אציין מספר עבודות שעברו היטב את ה'דיאלוג' בין הגוף לביטוי שהתקבל על המסך ולא נזקקו לתיווך וקונטקסט.
בין העבודות יש מקום מיוחד לאנסמבל מעט שונה בהנהלת שאדן אבו אלסאל שבחרה לצלם את הרקדניות, לבושות שחור גנרי בפתח הבאר העתיקה בין הרחבה האחורית של סוזן דלל וביתה של להקת ענבל . הסאונד קצבי, התנועה אוניסונית עד שלאט חלק מהמשתתפות יוצאות מהפריים וחוזרות אליו. הן דוברות ערבית. התנועה בחלק הפותח של העבודה, לא שונה מזו שנמצא בכל סטודיו אבל הטקסט מתחיל לדקור: "לאמא שלי היו 71 בתים"…, "ביתנו היה ליד תחנת האוטובוס..", "היה סבל, היה מוות, היה פחד". נדמה שהיה חשש מתגובה לבחירה במילים "נועזות" . אם כי התעוזה הפוליטיות נחשבת מתונה.במקביל הייתה גם ציפייה שהטקסטים הישירים הללו ימשכו תשומת לב, במיוחד אצל האחראים על יבוא מחול במדינות אירופה שנהגו להגיב בחיוב על שימוש במחול בעל מרכיבים פוליטיים. בהמשך חל מיתון עמוק והקבוצה נעזרה במראות סימבוליים; דלת ישנה, מדרגת אבן רחבה, קיר מתקלף. אולי זה מוקדם, אך כנראה יש עשייה מבטיחה.
*
סולו של מיכאל גטמן ובביצועו נקרא First thing 1 st"". כאן, כמו גם בחלק לא מבוטל של העבודות , מה ששודר הוא פרק מעבודה שלמה יותר. גטמן פותח במבט ישיר קדימה ובתנועה החלטית מסמן בשתי זרועותיו משולש התוחם את הראש. למעשה בדקות הקרובות, מבטו חמור הסבר משדר נחישות, הוא חוזר על התוויות תנועה פעמים רבות בווריאציות. ברמות אינטנסיביות שונות, בשחרור אנרגיה ובתגובה פנימית על השינויים המטופלים. כמעט עד לסוף הוא לא חורג מאותה משבצת שבה החל שגודלה פחות ממטר מרובע. הכלי המרכזי בעבודה הן הידיים שמובילות את ההתכוונות, תוחמות את הגבול הרגשי שהוא מאשר לעצמו לפתוח. עוצמת המחול רק מעלה טורים במהלכה ונראה שאין סוף לעוצמת השיח שהוא מנהל בין ראשו לבין נפש סעורה במעמקי בטנו.
רק בסוף, הצופה במסך מבין שהוא רואה את הפרפורמר דרך מצלמה של מישהו אחר שנמצא לפניו ובעודו מעכל את משמעות ההרחקה, דמות מאחורי אותה דמות, מביטה גם היא דרך מסך משלה בו זמנית. זה מטלטל ומשנה את מיקומו של הצופה. המידע הזה דורש חשיבה מחודשת על כל מה שהיפנט את הצופה רגע קודם.
עם השנים נראה שגטמן לא איבד מעוצמת נוכחותו הבימתית ואף לא טיפה מהמחויבות האמנותית שלו. מחכה לפרק הבא.
*
על במה זעירה בחדר קטן הולך ונברא עולם בלי עבר ובלי עתיד ושמו NOOR, כלומר אור והוא יציר דמיונה של אחת היוצרות הסינגולאריות שהולכת שנים על שביל ארוך ופתלתל שרק מצטלל עם הזמן. תמר בורר, אמנית שורדת, אמנית לומדת, יושבת על במה שנדמה שנוצרה משאריות התפרצות וולקנית. מלווה אותה המוסיקאי תום קליין.
היא חבושה במעין כובע גמדים מיתמר כחרוט באיור לספר ילדים מפחיד. הכובע מחובר לזקן ארוך אפור וקשיח כמו היה עשוי מעיסת נייר צבועה (פייפר-מאשה). לצדה הרקדנים יוחאי גינתון וכרמל בן אשר מתנועעים קרוב לרצפה, כמוה עוטים אף הם מסיכות. גינתון לובש הפוך על אחורי קודקודו מסיכת פנים לבנה ומאחוריו צצות פניה המאירות של בן אשר החובשת כובע- מסיכה למחצה של שד אדום עם קרניים.
כל המשתתפים נעים בחלל צמיג ובונים אינטימיות מתבקשת כאשר בורר משרה על כולם שקט פנימי בנוכחותה המכשפת. סוג תיאטרון התנועה הטובל עמוק בבוטו של בורר מייחד אותה בסצנת המחול הישראלי, לא בשל בחירות מלקסיקון תנועה שיש לו קשר בלתי נפרד ממגבלותיה הפיסיות, אלא בשל איכותה האישיותית ומהמחויבות העמוקה לדרכה האמנותית.
*
במקום שונה לחלוטין נמצאת יוצרת מנוסה בעלת מבע אישי משלה . בעבודתה 'פיגולים', פותחת אלה רוטשילד במסע סוער שמתחיל במערכת יחסים מתהפכת בין שלש נשים וברשותכם אראה בהן שלש אחיות. עיקר ההתנהלות רוחשת סביב שולחן ושני כסאות עץ. הז'אנר הנבחר הוא מופת של תיאטרון תנועה במובן המילולי הישיר חסר עכבות. שונה מאד מזה שמיוחס לפינה באוש. אולי הוא קרוב יותר ל'ברווז בנוסח פקין' של ג'וזף נאדג', שמוגש בתוספת רוטב עשיר של הומור ומחוות דרמטיות של פנים וגוף מעולם הסרט האילם.
כל אחת משלש הרקדניות; עדי זלטין, אריאל פלד פרידמן וקארן לוריא פרדס מביאות יכולות כובשות. הן מרכיבות פרטיטורה בנויה מצלילי גוף ומרבדות אינטראקציות שחולפות ובאות בקצב מסחרר.
שולחן ארוך מכוסה מפה לבנה נפתח ומיד מתמלא בפמוטים, צלחות, אוכל ושתייה וכמו שהשולחן נפתח, כך שלש האחיות מוצאות עצמן חולקות מרחב עם אחרים. ואז מצטרפת אליהן קבוצת רקדנים גדולה שמוסיפה למהומה ומרחיבה את המבט, ומכאן הדרך הכוללת קומפוזיציות מופתיות מתחלפות בדרך ל 'הסעודה האחרונה' -מתקצרת.
עם כל ההתרחשות המוטרפת ומשעשעת, ידה של רוטשילד נמצאת בשליטה עם חוש קצב מצוין, יכולת הידוק ושימור ממוקד של כל סצנה.
*
אחת ההפקות הכי מעניינות היא 'בחוץ' של ענבל פינטו ואתגר קרת, שני יוצרים בעלי מוניטין רב בתחומם. הטקסט הוא של קרת והבימוי משותף לענבל פינטו ואתגר קרת. זו הפקת עילית מוקפדת (כרגיל) כמו כל היצירות של פינטו. המבצעים הם שני הפרפורמרים מורן מולר ומיראי מוריאמה. פניו של מוריאמה נראות על מסך טלוויזית מץ ישנה והוא מנסה לתקשר עם מורן מולר שתקועה בבית ללא מעש של ממש. אולי היא בסגר כשרעידת אדמה די רצינית מותירה אחריה הרס ושבר לא מבוטל. הסיטואציה הבסיסית, כמו בכל עבודותיה של פינטו עוסקת במצבים לא ריאליים על סיפו של פיוט, אלא אם המשתתפים מקבלים על עצמם מציאות סוריאליסטית כמסד.
השילוב שברא את 'בחוץ' הוא פרי רוחם של שני מוחות יצירתיים באופן קיצוני עם רגישות לפרטי הסביבה הפיסית, לזוויות מבט ומיקוד כל צילום שעוטפים את מערכת היחסים המתהווים, בעודם שבריריים, לחסרי עתיד וחסרי עבר. מצב התלישות הקיומית מסרב להכיר בכך ולמרות ההומור הדק המקיף את הסיפור גם בתרחיש כל כך לא מציאותי עדיין שורר דוק של תוגה קיומית. כמובן מאליו עבודת בימוי המצלמה, דיוק העיצוב מעבירים באמצעים הנראים כפשוטים וישירים סוג של אנינות השמורה שמכיר בדקויות שמספקות רובד נוסף של עונג.
*
ממש מול האף מתמקדת המצלמה בדמות מתעתעת בעלת גפיים עם רצון משלהם ויכולות על. מדובר בדואט שיצרה רוני חדש, מיוצרות השייכות לדור צעיר יחסית. בכמה עבודות ראשונות שיצרה- וביצעה- בלט קול חדש שמצא נישה משלו ובא לחקור את היכולת שלו לעבור מטמורפוזות, הודות להצבת זווית ראיה פרונטלית ומדויקת שממנה יכול הגוף לתעתע בצופה, באמצעות הכישורים הפיזיים של המבצעת שמנסה לפסל את הגוף ולהעניק לו איכויות חומר אחרות בשל כך.
את העבודה הנוכחית שלה Body # 2 -, מבצעים שני רקדנים חזקים וגמישים: מאיה שוורץ ועדו ברק. לוקח מעט זמן בטרם הגוף המפליא בהתפתלויותיו מתגלה כחיבור צמוד בין השניים, האחוזים זה בזו כזוג זוחלים. הפאזל הסומאטי הזה דורש עבודת מצלמה לא פשוטה שתחשוף ותסתיר את הנדרש ותציג את הפוזיציות כמו עבודת אמנות שלו היא ראויה.
*
הקרדיט לאחת העבודות היותר מפתיעות ומרשימות מגיע לנינה טראוב, שהעלתה עבודה בשם 'מפלים', Water Falls.. המבצעות הן טראוב עצמה, משי אורלינסקי וכרמל בן אשר המחוזרת מאד בימים אלה.
אין ספק כי האימפקט הויזואלי של 'מפלים' יחרט לזמן רב בגלל הבנה עמוקה בעיצוב הבמה ובטקסטורות, בהבנת עוצמתו של מינימליזם ובאיפוק השומר שלא להתפתות ולהוסיף אף מרכיב שאינו מדויק ושאינו הכרחי באופן מוחלט.
על הבמה לינוליאום לבן. מקיפה את שוליו רצועה שנראית כהה ותלת ממדית ומתגלה כיריעת בד ארוכה. דמות יחידה צועדת בהיסוס לאט בשולי הבמה. בעוד היא מתקדמת הבד נגלל מעלה באמצעות גלגלת ומצטרפות עוד שתי רקדניות שהן שיכפול מדויק בכל מובן של הרקדנית הראשונה.. שלושתם כמו יצאו מתבנית דמויות חוצניות מסרט המצויר בקפידה יתרה. הן לבושות זהה, נעולות במגפיים עם סוליה גבוהה במיוחד ולכולן שיער שחור ארוך גולש על גב ופוני סטייליסטי שמכסה את המצח. שלושתן שוכבות על הצד , מצמידות את עקבי המגפיים בברכיים נפתחות ונטרקות זו אל זו. קמות ומקרקשות באצבע צרידה בקצב. מאיזה חללית הן באו?
יש כאן משהו יוצא דופן בין מראה הפאנק האליטיסטי, לבין הניקיון הצורני והמאופק של פשיסטיות. וכמובן עובד לטובתם ריפרור לעבר לדמויות מצוירות, או ישויות ממוכנות שפיצחו את הנוסחה של צורה שהיא המסר.
זו לבטח מהעבודות שמרשימות באופן מהפנט לא רק במה שיש בה, אלא לא פחות במה שאין בה.