להקת ריקודים פרובינציאלים, רוסיה. סוזן דלל, פברואר 25

Provincial Dances Company- Yekaterinburg (Siberia, Russia). Suzanne Dellal, February 25

צילום באדיבות יח'צ

במסגרת פסטיבל אמנות ותרבות רוסית  M.Art שמתקיים החודש בתל אביב נכללות שלל תכניות מעניינות בתחומי תיאטרון, מוסיקה, אופרה ומחול .

תכנית מחול אחת של להקת המחול העכשווית 'ריקודים פרובינציאלים' מהעיר הסיבירית יקטרינבורג , משכה את תשומת לבי במיוחד, בשל ההבטחה הגלומה בשתי העבודות שהיא עמדה להעלות על במת סוזן דלל. מדובר בלהקה שנוסדה ב- 1990 – במקביל להיווסדו של מרכז סוזן דלל והרפרטואר שלה כלל עיבודים שיצרה טטיאנה בגאנובה (Tatiana Baganova ) לשתי יצירות חשובות ביותר בתחומן.

עצם ההחלטה לעבד את שתי העבודות: 'הנישואין' ו'ספיה' על בסיס ספרו של קובו אובה (יפן)- 'אישה בחולות', סימנה את בגאנובה כמי שמכוונת גבוה במיוחד.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏‏על הבמה‏, ‏‏לרקוד‏, ‏נעליים‏‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏

מדובר בעיבוד 'החתונה' מ-1923 למוסיקה המקורית והנועזת של איגור סטרוינסקי ('Les Noces' ) של האישה הכוריאוגרפית היחידה שעבודותיה נכללו במסגרת 'בלט רוס' של דיאגילב- ברוניסלבה ניז'ינסקה, אחותו הצעירה של הרקדן האיקוני ואצלב ניז'ינסקי. היצירה נשענת על סיפור חתונה כפרית מסורתית. יש בה עיבודים חדשניים למרכיבים הלקוחים מריקודים אתניים סלאביים שהם חלק מאבני הבניין של היצירה הריטואלית הזו, המאופיינת באלמנטים ארכיטקטוניים, באופן שסותר את האנרגיה הקינטית המוכרת ומקובלת במחול באותה עת.

המחול שהתבסס על ריטואל החתונה הכפרית בעיבודה של ניז'ינסקה ובעיצובה של האמנית הנודעת נטליה גונצ'רובה  ומהדהד את משפטי התיפוף המשכרים של סטרוינסקי, נחשב לעבודת המפתח של ניז'ינסקה וציון דרך חשוב בהתפתחות המחול בראשית המאה העשרים, והוא זה שפתח את תכנית הערב.

את העבודה יצרה בגאנובה כבר לפני עשרים שנה והיא שימרה במובנים מסוימים את בסיס הנרטיב המרכזי שמוביל את התקדמות העלילה, אך שמרה לעצמה מידת גדולה של חופש לסטות מפרטי הנרטיב, דבר שאפשר לה לשלב ביטויים תנועתיים ממקורות שונים –כולל שברי טכניקה קלאסית שמהם טרם נגמלה הלהקה והם בין המשפיעים על גווני קולה האמנותי ..

הטקטיקה הזו עבדה לזכותה עד גבול מסוים. בסופו של דבר היצירה משתייכת לתיאטרון מחול, יותר מאשר לכל סוגה אחרת, והיא כוללת תמיכה באמצעי במה חזותיים למכביר כגון בהרכבת הסט הכולל פנלים מרובי טקסטורות, עמודים דמויי מתכת, שלשלאות תלויות מחישוקי ברזל מאיימים שלא נעשה בהם כל שימוש. בתמונה הראשונה בולטת מיטה דמוית מתכת המוצבת אלכסונית ועליה אנחנו מתוודעים לזוג העומד לפני נישואיו כשהאישה לבושה בבגד הדוק שמדמה ערום. הסצנה דרמטית ומאיימת משהו, אך מתקשה להתמודד מול עוצמתה של המוסיקה. בהמשך, מיטת הכלולות מובילה למזבח שעליו מוקרבים בתוליה הסימבוליים של הכלה ובסצנה מעניינת וציורית, משספים בסכין צמה ארוכה ועבה המוצמדת לראשה.

 במהלך שלושים דקות, מתווספים עוד אביזרים, חלקם מיותרים, חלקם לא משיגים צידוק לבחירתם. עם זאת ההחלטה לשלב כמה תהלוכות של קבוצת משתתפים- כמקהלה נעה- החוצה את הבמה בכמה אופנים, היא פתרון נאה המרפרר למרכיבי מקהלה תנועתית של הריקודים הכפריים ביצירת המקור, מלפני מאה שנים בקרוב.

על פי הצילום שנתקבל ממשרד יחסי הציבור, רואים כי ההפקה שהגיע לארץ שונה מזו שהייתה בעבר. מהתמונה רואים שנעשה בעבר ניסיון לתת מענה לעיצוב התלבושות המקוריות, דבר של נראה כי עלה יפה.

ביצוע עשרת  הרקדנים היה טוב, אם כי הם לא הציגו את מלוא יכולתם בשל אילוצי במה..

———————–

'ספיה' ( Sepia)

העבודה השנייה בערב הייתה זו שמשכה אותי כמעט בכוח לסוזן דלל כדי לראות עיבוד לסיפור של הסופר והאמן היפני קובו אבה (Kobo Abe ) שבעקבותיו יצר הבימאי האוונגרדי המבריק הירושי טשיגאווארה (Hiroshe Teshigawara ) את סרטו המהולל 'אישה בחולות' בתחילת שנות השישים. ( 64 ליתר דיוק)

הסרט נתקבע בשכבה התת-עורית זמן רב ורישומו עולה וצף מחדש כשדבר מה מזכיר לי את 'אישה בחולות' עד היום. בעודי כותבת ביקורת מחול על 'ספיה' ( שם מפוקפק לטעמי) אני תוהה אם יש קשר ישיר, מתועד בין טשיגאווארה להתבססות הבוטו, לא רק בשל המינימליזם, היכולת להפיק מידת אינטנסיביות כמעט בלתי ניתנת להכלה באמצעים המינימליסטיים המשותפים לשני מקורות עושר אלה, ובנוסף- מהות הייחוד של מימד הזמן בשתי הדיסציפלינות הללו. אלה הבהירו יותר מכל דבר אחר שיש עוד עולמות חישה שלא שיערנו את קיומם.

מהשניות הראשונות של 'ספיה' הבנתי שאני עומדת לראות עבודה שהחמיצה את העיקר עקב יוהרה. הקשר היחיד הקושר את הסופר רב הזכויות, ואת במאי הקולנוע המכשף הוא מרכיב נזיל, ערימת חול מדבר.  ובזה לא די.

בעוד מדובר בסיפור עוקף –מציאות שמגיע לגבהים נשגבים של אינטנסיביות באמצעות איפוק וגיבוש שדוייקו באיזמל מנתחים , 'ספיה' היא תערובת לא ממוינת של סגנונות, ושלל מרכיבים בימתיים שמרדדים את העבודה ולא משאירים אפשרות לחפור לעומק.

כאן, כמו גם בעבודה הראשונה, יש עודפות כמעט בכל מרכיב בין אם מדובר באביזרי במה, בפרטי תלבושות, בהצמדות למרכיבי תנועה ראוותניים שבאים ונעלמים בלי להסיר את קיומם.

מהתקרה יורדים מיכלים דקים ושקופים מפלסטיק שמכילים חול. בצד אחד של הבמה נמצאים שלושה גברים שמפני לקהל בעיקר את אחוריהם ומכאן אנו מסיקים שלבושם מזכיר את החבל האוחז פיסת בד המכסים בקושי את מבושיהם בנוסח מתגוששי סומו או רקדני בוטו. לאחר שהם פותחים שסתום  במיכלים דמויי כד, החול מזרזף עליהם. ואז, הם נעלמים. בצידה השני של הבמה יש ערימה ארוכה עשויה נייר חום מקומט שממנו צצים כמה אברי גוף המגששים דרכם לאוויר העולם כמו צבים שזה עתה בקעו.  הרקדניות שבקעו, חופנות את קרעי הנייר וממהרות לצאת.

שוב, פעולה ללא הקשר מתייתרת תוך רגע.

כנראה שזה לא היה שייקספיר שאמר שאקדח במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית. מאחורי הרהור פילוסופי זה עומדת הכוונה- אל תבזבזו את זמננו לריק.

קשה לומר שלא היה 'אקשן' ב'ספיה', בחלקו הוא נראה אפילו טוב לכשעצמו. אך בסופו של דבר 'ספיה ' הותירה מאחור דגש מוגזם על פיתויים חזותיים שהתקשו להתייצב בחולות הדיונה הרדודה.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *