Company Aterballetto (Italy) : Antithesis. TAPAC, January 1st

.

צילום באדיבות יח'צ

 

הלהקה הרפרטוארית אטרבלטו נחשבת לאחת הלהקות הבולטות באיטליה בתחום המחול העכשווי המיינסטרימי. הרבה כוריאוגרפים טובים וידועים הסכימו ליצור ללהקה או לתת לה אישור לבצע עבודה קיימת שלהם, כשההסכמה עצמה היא מעין גושפנקא המעידה על איכות הלהקה כמו  אטרבלטו.

עברו שנים מאז ביקרה הלהקה בארץ והנה שוב היא כאן ועתה עם שלוש יצירות קצרות של שלושה כוריאוגרפים שונים המשתייכות לקבוצות גיל שונות- חופש שכטר, יירי קיליאן ואנדוניס פונינאדאקיס.

הערב נפתח ביצירתו של חופש שכטר – 'זאב' (Wolf ) שבה יש בעיקר שימוש לא מבוטל של סוגי התקדמות נמוכה ועל ארבע, שמדמים התקדמות של להקת זאבים. בתקופה קצרה יחסית שכטר התבסס היטב בלונדון, משך הרבה עניין ותמיכה שאיפשרה לו להתקדם וליצור כמעט ללא הגבלה. בשנים האחרונות הוא יצר כמה עבודות גדולות מאד שיועדו לאולמות לא שיגרתיים, כמו אולמי ספורט.

שכטר לא מרבה להופיע בארץ, אולי מחוסר זמן פנוי, או גם הפקות יקרות יחסית אך ממש לאחרונה הוא הביא לארץ את להקתו עם יצירתו הגדולה האחרונה- 'גראנד פינאלה' , להופעות במשכן בת'א.          

'זאב' היא עבודה של חצי שעה בלבד, אבל הושג בה תמצות מזוקק שעשוי לשמש ככרטיס ביקור לא רע של מה שהופך את עבודותיו של שכטר למה שמצפים ממנו, שכן היא מורכבת מהרבה מרכיבים  שנכחו בעבודותיו הקודמות וסביבם נבנה המוניטין הבינלאומי שלו כיוצר צעיר ומבטיח. העבודות שלו משכו קהלים בזכות אנרגיה חזקה ואטרקטיבית, הפקות מרשימות, רקדנים נחושים. פתאום קהל גדול של צעירים חדשים צבאו על דלתותיו בכמויות בזכות המוסיקה הקצבית, הסאונד האלקטרוני ובבאסים קצביים חזקים.. קהלים הללו, באו בעיקר בגלל המוסיקה בעבודות מפתח שלו כמו 'אימא פוליטית' שכונה לעיתים 'מחול רוק'.

העבודה הנוכחית הזו –זאב, מציגה באופן מתומצת את האוריינטציה האמנותית שלו. חלק מזה הוא האופן המיוחד של שילוב המוסיקה האלקטרונית המקורית ששכטר כותב ובמקרה הספציפי הנוכחי, כולל גם חיבור שמשלב  פיסות מוסיקה ממקורות אחרים, מהקלאסי עד לדאנס. על הפן הזה אחראי אופיר יצחקי. באמצעים אלה הוא ביסס תדמית של כוריאוגרף מוכשר שיודע לתת 'שאו'  עוצמתי, אנרגטי  ולעיתים אגרסיבי שהולך על הקצה.

חובבי המחול הישראלי יזהו ב'זאב' גם פרגמנטים שמוכרים מעבודותיו הקודמות וכן לינקים להשפעה מהשפה ה'בת-שבעית' – שבה רקד בעבר, שמושפעת מתפיסת הגוף שפותחו במסגרת התפתחות ת גאגא, בדרכה להיות דיסציפלינה לכל דבר.

עם זאת יש הפעם במפתיע לא מעט מעברים בין התפרצויות אנרגטיות שכוללים באופן מופגן  ביטויים מובהקים של עדינות, רכות וסימני חמלה בלתי מוסווית בין המשתתפים.  זוהי פאזה  מרעננת בין המרקמים  שנחשבו 'חתימת היד' של שכטר, שאפיינו אותו בעבר.

יירי קיליאן

דואט קצר של אחד היוצרים המוערכים ביותר, הכוריאוגרף האיקוני יירי קיליאן, היה שילוב מרתק בין מבנה נושאי מדויק שבו אין תנועה מיותרת, לבין ביצוע מעולה שאינו מתנשא. אורכו של הדואט הוא ארבע עשרה דקות ועשרים שניות ומידה זו היא  גם שמו. בדיעבד הסתבר כי זו הייתה גם היצירה היותר מהנה של הערב בביצועם של סרנה ויציו ודמיאן ארטלה (Serena Vinzio and Damiano Artale), שהעבירו בהצלחה את אופייה של העבודה של קיליאן ששכלל את האנינות כערך במחול  העכשווי. השימוש המושכל שהוא עושה במרכיב הזמן, הפרוק התחבירי במשפטי התנועה, התחכום הכמעט לא נראה במעברים בין הפרגמנטים, הם שמשאירים גם עבודות ותיקות יותר כרלוונטיות ומרגשות.  

אם כי  אי אפשר ליחס לעבודותיו בנקודת הזמן הנוכחי כחלק מעמידה בחזית המחול העכשווי שוברי  הגבולות שהנכיחו מימד לעומתי  מאתגר וחדשני. אבל היצירות הטובות יותר של קיליאן התמקמו היטב על סוג הגבולות מבחינתם. בזכות זה הם גם היום חלק מקורפוס עשיר ומוערך ביותר שצפוי לו אורך חיים מחוץ לארכיבים כחומר מחקר בלבד..

וינצ'יו היא רקדנית רגישה לדקויות ומיטיבה להפנים אותם ובן זוגה, ארטאלה ביצע את תפקידו במיומנות גבוהה  והתמודד עם שלל מנחי גוף מפתיעים והנפות מורכבות ויוצאות דופן של בת זוגו, מבלי שיעטו גוון קרקסי ובכך כבשו את לבם של הצופים.

אנדוניס פוניאדאקיס (Andonis Foniadakis )

העבודה שסגרה את הערב הייתה 'אנטיתיזה' (Antitesi)   של פוניאדאקיס. התמונה הראשונה הייתה של גבר חשוף חזה מפוסל האוחז שני מקלות אור בידיו ומניע אותם לאורך גופו, כאילו היו בהם חיישנים שיגלו לנו דבר מה נסתר. בתמונה האחרונה אחת הרקדניות אחזה בכדור אור וחברה לגבר בעל קרני האור לריקוד חפצים גיאומטריים זוהרים. למרות התיאור, הייתה זו סיומת פשטנית, חסרת השראה לעבודה מאומצת מדי שבה לקחה חלק כל הלהקה.                      

ליבתה של העבודה באה להעביר: "מציאות עכשווית, סוערת, דינמית ואלימה", לדברי יוצרה. ואכן, המחול היה גדוש בתמונות דינמיות שכללו ביטויי אלימות (בימתית) בעצימות לא מדאיגה, בעוד הבמה מלאה פעלתנות רבה. כניסות ויציאות מרובות של תת-קבוצות בגדלים משתנים הקנו למופע תחושה של חוסר שקט. השימוש הנשנה  באלמנטים שציטטו כביכול, אולי בסרקזם, התעמלות אמנותית, לא החמיאה לעבודה.

גם שימוש שנחת פתאום של תנועה תחת פנסי סטרוב (strobe ) שמטרתם להעניק לרצף תנועתי איכות של 'פריים ביי פריים' של קולנוע בתחילת המאה הקודמת, אלא שמחול במיטבו לא אמור להלחם על תשומת לב הקהל באמצעות תעלולים וטריקים חסרי הקשר, ואינם משרתים את כוונותיו האמנותיות.               

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *