Les Ballets de Monte Carlo- COPPEL-I.A. ( world premier) chorographer: Jean Christophe Maillot. December 27,28.

צילום: Alice Blanger

הבלט קופליה של ארתור סיינט-ליאון שעלה לראשונה בפריז 1870 נחשב לבלט האחרון של העידן הרומנטי ולשמחת רבים, שרד שלם, אולי בזכות המבעים הקומיים שלו ונגישותו לקהל רב-גילאי. לזכותו עומדת גם המוסיקה הנעימה והקליטה של ליאו דליב. הגיבורה הראשית היא בובה מכנית שבנה דר' קופליוס, יצרן צעצועים מוכשר ואקצנטרי. הוא הצליח ליצור בובה בדמות נערה יפהפייה שבדריכת קפיץ, מניעה את זרועותיה ואת ראשה- הישג טכנולוגי נאה, לזמנו.

על איכות יצירתו של קופליוס יעיד פרנץ, מנערי העיירה שראה את דמותה על מרפסת ביתו של קופליוס ונשבה בקסמיה ממבט ראשון, למורת רוחה של ארוסתו סוונילדה.

מנהלו הפורה של להקת הבלט של מונטה קרלו – ז'אן כריסטוף מאיו (Jean Christophe Maillot ) שיצר לא מעט עיבודים מיוחדים ליצירות בלט כמו 'אגם הברבורים', 'מפצח האגוזים', 'רומאו ויוליה' , 'אילוף הסוררת' ( עבור הבולשוי) ועוד. העיבודים של מאיו אינם קיצוניים ומרחיקי לכת כמו 'ג'יזל' של  מץ אק למשל, שקטע את מרבית המוסכמות שדבקו בבלט המסורתי. מאיו השקיע בבניית נרטיב סבוך ומפורט  שנצמד לצמתי הנרטיב בבלטים המקוריים שהוא מעבד והוא מרבה לתבל אותם בחומרים דרמטיים משלו ומעניק לנרטיב הראשוני  אתגרים המורכבים מהפרקטיקה הבלטית לצד תפיסות בנות זמננו.  

כך גם כאן.  קופליה של מאיו התגלגלה מצעצוע מכני לאנדרואיד, תוצר מעבדה שהכיל רכיבי בינה מלאכותית וככזאת, קיבלה שם שהולם אותה כאווטר. שמה המשופץ הפך ל- Coppel-I.A.  שנראה כמו סיסמה לתיקיה במחשב מאשר שם של בחורה.

מכאן ואילך, הסיפור הרומנטי-נאיבי- משעשע במקור, הופך לסיפור מורכב המזין סערת רגשות שסוחפת את כל הנפשות הפועלות ומאדיר משחקי שליטה וכוח מעל ומתחת פני השטח ומנכיח מול השחקנים שתוצאות מחקר מדעי אין לשערן בעיקר אם מעורב בדרך טיפול מעבדתי שכולל השתלת תוכנה שבאה להחליף מח אנושי.

דו-קרב בין רצונותיהם של קופליה וקופליוס הופך להיות לב לבו של הנרטיב החדש, בעוד משחקי האוהבים של פרנץ וסוונילדה נראים טריוויאליים בהקשר הזה- מבלי לזלזל בכוחה של אהבה- אך הרומן המפותל של האחרונים משקף בעיקר את השאריות מהעידן הרומנטי.

באשר ל- Coppel-I.A., משתמש היוצר בכמה מהמרכיבים הבסיסיים שיהיו עמודי התווך של העבודה; בטיפול בתנועה, בסאונד ובדימויי הבמה החומריים, לא בהכרח בסדר מסוים.                          

עם עלות המסך השקוף למחצה נראות במטושטש שתי דמויות, אחת של גבר במעיל מתנפנף והשנייה, דמות קטנה, ילדית, שמקרינה ניצוצות אור מופז. המבוגר משלח אותה מחוץ לתחום המחיה שלהם כדי להתמודד עם מציאות לא מוכרת  ולגלות עולם חדש, לעמוד על טיבו ומגבלותיו.

את התפקיד הראשי מבצעת רקדנית צעירה Lou Beyne- , מוכשרת ביותר, שמצליחה לגלם עולם פרקטיקות פיסיות ייחודיות שמשלבות בין התנועה המקוטעת של הבובה המכנית דאז, מתקופת אבות אבותיה. היא מרשימה ביותר לא רק  בזכות הטכניקה, מיותר לומר, אלא בדיוק מופלא של שליטה בתנועה ובניואנסים דקיקים של הבעה, שהיא מוסרת במשורה. היא אף גרמה לתהות אם היא, כפרסונה, ערה לשימוש בחוזקה שניתנה לה ובמידת שליטתה בה.

בתחילת הדרך היא נראית כדמות מובלת, שצעדיה נשמרים על ידי קופליוס שעדיין לא מבין את עומק הבינה שנשתלה בה. הוא מנסה לעזור, לכוון, ולא מסתיר את גאוותו ממעשי ידיו, לכאורה. תנועותיה מהוססות מעט והן  'מפורקות'. לסך פרקי  אבריה היה עדיין חסר סינכרון . לרגעים, משהו במגעים השתבש ועיניה כאילו נאטמו, איבדו מיקוד וקשר עם הסביבה.

לא עובר זמן רב ומבחינים שאותו יצור שברירי שעשוי מעשה תצריף של מרכיבים שחוברו יחדיו, הולך ומאבד את הדימוי של ישות חסרת אונים וקופליה תופסת שליטה על עצמה ומפרידה בין רצונותיה לבין הציפיות ממנה. היא מגיבה להם ומגדירה גם את הגבול בינה לבין דמות-האב שמגלם קופליוס שהערצתו ליציר כפיו הופכת לשליטה כובלת ולאובססיה ארוטית לא מרוסנת. 

בסצנה האחרונה ביניהם, קופליוס כבר מנסה להגיע אליה על ארבע כמו עבד נרצע והיא- הגברת השלטת, מבליחה רבע חיוך בעודה מפילה אותו ומנסה לעקור את עיניו. גופה רועד כולו מריגוש. היא טעונה באדרנלין כשהיא טופפת על פוינט החוצה, אל מעבר לתחום המחיה של מכורתה, אל הלא נודע, כשהיא חזקה מתמיד.

מאיו עיצב  את קופליה העתידנית באמצעות עיצוב רשת מקיפה של דרכי התנועעות, מערכת תגובות פיסיות וניצני הבעה. במקביל הוא לא זונח את הבלתי-מהונדסים ובכישרון רב משפר את יכולת ההבעה הנדרשת משאר הדמויות. במובן זה, הוא מקבל השראה ממסורת הבלטים הרוסיים, שנדחתה במשך עשרות שנים מהפקות בלט 'מתוחכמות', פוריסטיות יותר במערב.

עיצוב הבמה היה פונקציונאלי אבל לא הוסיף רובד תובנה לעבודה בכללותה, כך גם מרבית עיצובי התלבושות- לבן שולט!- למעט סצנה של קבוצת רקדניות בבגדי בלט מפוסלים בלבן, שמרפררים ל'בלט הטריאדי'  (1922 ) של אוסקר שלמר  (Oskar Schlemmer ). כל אלה החווירו יחסית לבגד מרהיב ומפתיע שדמה לגוף הערום של Coppel-I.A.   ועליו נראות רצועות וחבקים ממתכת שמסמנות את חיבורי גופה. תלבושתה הבאה היא שמלה אוורירית שאבני הקריסטל התפורות עליה מנצנצות עם כל תזוזה ולראשה כתר כוכבים מרהיב, רחב שוליים שמבליח ניצוצות.                                                                       

כמו שמאיו, הכוריאוגרף, שומר על שילדה מרכזית מהבלטים שהוא בוחר לעבד מחדש, כך עשה אחיו, המוסיקאי ברנרד מאיו שטיפל במוסיקה המקורית בכפפות של משי והצליח להקפיץ את פס הקול קדימה בזמן, עם נגיעות מעודנות של מוסיקה מקורית ושימוש בנעימות בנות זמננו במשורה ועם זאת הוא שימר את חלקה הגדול של המוסיקה שכתב דליב.

המופע זכה למחיאות כפיות ממושכות של קהל הבית ונראה כי לא מעט הגיבו רגשית לעבודה ואולי אף יצאו מוטרדים מעט מההבנה שיש איזו רלוונטיות לסיפור שחוו. אולי עלו גם שאלות במישור המוסרי והפרקטי בהנחה שעעומדת כאן על הפרק, שבינה מלאכותית תהפוך למציאות יומיומית. איזה עתיד מחכה מעבר לפינה ומה חלקנו בתוצאות  ובשינויים שיגיעו מן הסתם בעקבותיה. תשאלו את אסימוב.