פרסונה- כוריאוגרפיה וביצוע: אפרת רובין, איריס נייס. תיאטרון תמונע, דצמבר 14

 

צילום באדיבות יח'צ

 

הערב שהתקיים בתיאטרון תמונע כלל שתי עבודות של אפרת רובין. הראשונה, סולו שבוצע על ידי עינת גנץ בשם – 'הרהורי מיטה', שעלה בבכורה כבר ב- 2017 בתיאטרון 'הבית'.

חלק ניכר מהעבודה מתבצע על מצע מוגדר בגודל מזרן כפול התחום על הבמה כאשר גינץ שוכבת עליו חסרת מנוחה, מתפתלת מצד לצד ומעבירה תחושה שמיטה זו אינה מהולמת איזור נוחות קיומי. על גופה ובסביבתו מוקרנים דימויים ויזואליים על משטח הבמה ובמקביל מוקרנים גם על הקיר השחור האחורי . חלקם סטטיים, רובם מתזזים ברצף ובעיקר מטמיעים חלקי טכסטים בגיוון טיפוגרפי שמיצר כעין שכבות  על גבי שכבות של גרוי ויזואלי שבא לסמן ריבוד תוכני.

הסדק בין שני השפות, המחול והסביבה שבה המדיה הדיגיטלית עושה שני צעדים קדימה, נפער בזמן הפרגמנטים המחוליים ששידרו נוכחות כמו מאולתרת, בסיסית יותר, בעוד שפת הגוף הייתה נטועה די עמוק בתוך תנועה משוחררת מכבלים, כביכול. למעשה, זה מטעה כי סוגת התנועה עדיין רתומה לתפיסת גוף שמרנית יחסית, ראה הפער בין הריחוק, לשאריות של סגנון לא מודע שצף הן בעבודת כפות הידיים ובבריחה להרגלי עבר שנראים במתיחות כף רגל עד לפוינט.    

במהלך הערב עוברת גנץ להשתמש בחלל הבמה ומוותרת על המיטה ומשמעותה.  זו הזדמנות לראות איך היא מחברת את המהלך התנועתי והחזותי הראשוניים, לאלה במתבצעים במחצית השנייה. מבחינה זו החלק הוויזואלי מיטיב לייצג את הרעיון שבא לביטוי במחצית השנייה, שקשור בצילומים מעובדים של  דפי יומן אישי, חומר שאמור להיות אישי, אותנטי ובעל משמעות רגשית.

 

'פרסונה' שמה של העבודה השנייה, הוא גם כותרת הערב. בעבודה זו שגם אותה יצרה אפרת רובין, לוקחות חלק רובין ואיריס נייס, שותפתה לתהליך. שתיהן נכנסות לחלל הבמה כשהן נושאות סלי קש ובהם תפוחי עץ. השתיים פורקות את המטען על הבמה וזו זוהרת בגווני אדום וירוק שמתגלגלים בין רגליהן. במובן זה, הן צועדות בעקבות לא מעט כוריאוגרפים שהציפו את הבמה בחומרים שונים-כולל תפוחי עץ, עגבנית, מים, עפר, דשא ועוד, למטרות שונות.   

התלבושות של רובין ונייס בצבעי צהוב ולבן אסתטיות במיוחד, והן מרפררות לתלבושות תקופתיות של ימי עבר.  יש בהן פן הומוריסטי  קליל ותמיד מרענן לראות עבודה שלוקחת את עצמה ברצינות מבלי לשדל אותנו  בכובד ראשה. את העבודה מלווה הסוויטה הרביעית לצ'לו של באך בביצועו המופתי של הצ'ליסט יו-יו מה. עכשיו, משנוצקו היסודות, נשאר לרובין ונייס למלא את השלד בתוכן ואת זה הן עושות בחן רב. הפרש הגילים בין השתיים וכן ה'פרסונה' הבימתית של כל אחת מהן מכתיבה לא מעט את מערכת היחסים ההולכת ונרקמת ולא במפתיע מזכירה לעתים יחסי אם-בת. נייס, שלה יכולת הבעה עשירה והיא משתמשת בה כמו שחקנית מנוסה, במשורה, כמו שהיא מיטיבה לעשות בבני ניואנסים של הבעה סרקסטית, למשל, ובכך מבססת את תפקידה האימהי. נייס וכמותה רובין פיתחו דיאלוג קורפורלי תוסס, בועט ורב חן.

ייתכן והן רואות הישג דווקא בשימוש שהן מבקשות לעשות, יחד עם הקהל, במסכי הטלפון הסלולרי האישי, שכוונו לקלוט שידורים שהוכנו מראש. זה לא תמיד עבר ומרבית הצופים השתמשו במכשירים הסלולריים כדי לצלם את השתיים בתנועה, בעיקר בשל העניין בקומפוזיציות שגררו את הקהל, בהזדמנות הנדירה הזו, להרגיש חופשי משום שלא התבקשו לסגור מסכים, כנהוג.

לקראת הסוף ראינו שימוש מיוחד בסרטון אנימציה מרתק של הקרנה בשכבות של פנים. ריבוי השכבות יצרו מסיכה דינמית וירטואלית שמחליפה זמנית את פני כל אחת משתי הפרפורמריות.  הגיחה לשדה חדש המשיק לאמנות הפלסטית והשימוש בסימוכין הלקוחים ממנו, העניקו מורכבות ועניין ל'פרסונה'.

נראה כי היה מעניין לראות את השתיים ממשיכות את העבודה על 'פרסונה' ומפתחות אותה ליצירה באורך מלא. יש כמה וכמה נושאים שעלו והיו יכולים לשאת משקל כבד יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *