Batsheva company performs Ohad Naharin's 2019 (international premier) at Studio Varda, December 9th

 

צילום- אסקף

לעבודה האחרונה של אוהד נהרין – 2019  יש את כל מה שצריך; קבוצת מהודקת של רקדנים זוהרים מייחודיות, וכוריאוגרפיה שהצליחה להקרין מבט טרי על כל מרכיבי המופע. נראה כי נהרין הצליח לגוון מחדש ולהעשיר את העשייה שלו, תוך השגת דרגת חירות גבוהה יותר הן עבור רקדניו וביטוייהם האישיים והן לעצמו כשהתיר לעצמו עוד דרגת חופש על ידי הסרת שכבת ציעוף אחת או שתיים, שגרמו לכך שיש בעבודה דרגה גבוהה יותר של ישירות ספציפית בכל הנוגע למחשבות ותחושות בהקשר למציאות המקומית. תחושות המוכרות גם מעבודותיו בעבר אך לרוב נמצאו בתת-שיכבה של היצירה.

דוגמא קטנה ולא מי יודע מה חשובה, אבל במבט רחב היא בעלת משמעות מעצם השינוי ומדובר בבחירת שם העבודה- 2019. כלומר כאן ועכשיו, לעומת שם כמו 'ונצואלה', ה'וירוס של אוהד נהרין'  או 'שלוש', שמות שהם חידות. אולי לשמות אלה יש דיאלוג עם ח'י יודעי דבר ואולי לא ממש.                            

עם זאת, הגורם המכריע שיהפוך את 2019 לבלתי נשכחת קשור דווקא להברקה האדירה של עיצוב קופסת החלל, שמהותו היא יציאה מהקופסה.

מדובר בשני גושי קהל הצופים במתרחש על ובסביבת הבמה המשותפת, כאשר לכל גוש זווית צפייה שונה וכן קשר עין עם ה"יקום המקביל" שיושב מולו.

זו פעם ראשונה שעיצוב החלל כרוך בתפיסה שונה כל כך בניגוד למצבים מוכרים בהם ליבת היצירה  היא תכני העבודה ומהלכיה הדרמטורגיים – ונדגיש את חשיבותם האדירה במקרה הזה-   או עושר הבחירות הכרוך בעולם התנועה של היצירה, שחלקו מעולם לא נכח קודם לכן בלקסיקון הקורפורלי של בת שבע.

בצעד אחד לאחור נחזור לרגע המטרים את העלמת המסך בלי להותיר עקבות. הקהל נחלק לשתי קבוצות ונכנס לאולם משני צדי הבניין, בלי שידע דבר על החלוקה לגושים. רקדן גבה קומה לבוש שחורים ונעול במגפי פלטפורמה שחורים בעלי עקבי סטילטו דקיקים, הציג בפנטומימה מסוגננת את הוראות הבית בנוגע לשימוש במצלמות וטלפונים בעברית, אנגלית וערבית.

בנתונים שהיו, קשה היה לנחש את מימדי החלל של סטודיו ורדה, שלא תאמו את אלה הזכורים מביקורים קודמים. לכן, רגע חישוף החלל במלואו היה כל כך דרמטי ודרש תהליך reset  מיידי. ובעודו מתאפס, התנגן פסקול עם שיר בערבית ולצליליו עינטזו הרקדנים בעודם מהדסים לאורך הבמה. באוזני מי שאינו מבין ערבית נקלטו אך מילים בודדות שדברו על מצוקה ועצב. תקשורת שבורה זו  חידדה את האנומליה. בעוד שהאוכלוסייה הערבית היא חמישית מתושבי הארץ, זו שפה שרובנו לא מבינים ולא נחשפים אליה.

אם כי נהרין השתמש בעבר לא פעם במוזיקה ובטכסטים בערבית, ב- 2019 מורגשת החשיבות שנהרין מייחס לשפה ולעובדה למרות שמרבית הישראלים- נכון יותר- היהודים הישראלים רואים בנוכחות השפה הערבית במרחב הציבורי פעולה חתרנית.

לאט מתברר שנהרין שומר את הנשק הכבד דווקא לטכסטים בעברית, אחרי הכל שירתה האייקונית  של פיירוז –חלק מפס הקול- מחובקת על ידי כולם.                                                                                    

ואז הוא פונה ללב הקונצנסוס עם שירו הידוע של אהוד מנור: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות" ששרנו כולנו. פעם לשיר הייתה נימה אופטימיסטית אם כי נאיבית. מנור בחר לבטא משאלת נפש. עם השנים לא נותרה אמונה בהיתכנות האידיליה שבשיר.

המנה העיקרית הגיעה רק עם קטע ממחזהו של חנוך לוין ז'ל, 'את ואני והמלחמה הבאה' , שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים

. וכך הוא אומר- ואנסה לצטט-  "כשאנחנו ישנים, אנחנו שלושה, את אני והמלחמה הבאה" , או "את ואני והמלחמה הבאה עלינו לטובה, את ואני והמלחמה הבאה שתביא מנוחה. נכונה" . אבל הציטוט  שצמרר יותר מכל אומר "וכשכל זה נגמר, שוב אנחנו שלושה. את ואני והתמונה" משפט מפלח לבבות.

נדמה שלא היה עוד סופר ישראלי שהבין את עתידנו באופן נבואי כה צלול ובכוונת מכוון הכה בנו – ההולכים עצומי עיניים- במילים חדות כתער.  

אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את פס הקול המרובד, המופלא והמסקרן שליווה את הערב ואת עבודת הרקדנים שהתעלו על עצמם תחת עינו החדה וחושיו המחודדים של נהרין. עונג רב הם הביאו. יפים שכמותם.

האם יד נעלמה הדיפה סביבם רסיסי שיקוי מעורר. לא זכורה לי הפעם האחרונה שבה הלהקה נראתה כה נמרצת, אקספרסיבית וכה עוצמתית .ואם  לא היה מעורב בעניין שום שיקוי, האם התכנים עצמם, הם שהניעו את המבצעים למדרגה הבאה, או שמא הייתה זו הזדמנות מענגת לזרוח , לחגוג את הגוף המדבר, באופן שהזכיר את מופעיהם הטווסיים של ההיפ-הופיסטיים על המדרכות, חברי הכנופיות שלחמו כדי לקבל הזדמנות לאוורר את נוצותיהם המטפוריות באותה דרגת חירות חדשה שעליה דובר בתחילת הדברים.

מן הסתם עוד ידובר רבות ב- 2019 . היא ראויה לכך.