הרמת מסך 2019, סוזן דלל, . , November 14-16 'Curtain Up' events, Suzanne Dellal

צילום: גדעון אברהמי

השנה חוגגת מסגרת 'הרמת מסך' 30 להיווסדה, וכך גם מרכז סוזן דלל.

מסגרת זו באה לתת במה ליוצרים שאינם בתחילת דרכם וכבר יצרו מספר עבודות מקצועיות לבמה. יוצרים אלה יכולים היו לבקש להיכלל במסגרת זו שכבר רכשה לעצמה מוניטין במהלך שלושה עשורים. משרד התרבות והספורט  תומך כל השנים בהפקת אירועי המסך.

במבט לאחור, נראה שלא מעט מהיוצרים שנמצאים ברשימת בוגרי 'הרמת מסך' לדורותיהם, המשיכו ליצור וחלקם נמנים על יוצרים ישראלים שרכשו להם מוניטין בעולם.   ברשימה החלקית שפורסמה בתכניה אפשר היה למצוא את שמותיהם של יוסי ברג, אורי איבגי, יסמין גודר, עמנואל גת, איציק גלילי, שרון אייל, תמר בורר, ניב שיינפלד, עידו תדמור, ענבל פינטו ועוד רבים וטובים שבזכותם הפך המחול בישראל לגורם מחולל שינוי במפת המחול והתרבות המקומית וחצה את גבולותיה. וזו רק רשימה חלקית.

במהלך השנים התחלפו מנהלי 'הרמת מסך', כאשר כל אחד מהם אצר את המסגרת במשמרתו. על פי טעמו נגזר ההיצע שהוגש לקהל באותה תקופה.

את שלש המהדורות האחרונות אצרו את 'המסך' איציק גלילי ומאטה מוראי. בשנים הבאות יבואו מן הסתם מנהלים אמנותיים שיקדמו אג'נדה מחולית-פוליטית שונה.  מאחר וזו השנה האחרונה של גלילי ומוראי, הרי שצופים מתמידים ידעו כבר למה לצפות. בעיקרון.

דרך פריזמה זו תבוא הסקירה הבאה.

מסך  1.

הערב הראשון של הרמת מסך כלל שלוש עבודות של יוצרים עצמאיים; ליאור תבורי שפתח את הערב עם 'הרמות', הגיש מנה גדושה של תיאטרון תנועה מתובל בהבלחות בעלות הומור, ברגעי הגזמות פראיות בסגנון 'קאמפי' חצוף, ברקע דרמטורגי  מתעתע שאתגר קבוצת רקדנים טובים שלוותה בקולאג' מוסיקלי בטווח שבין אמה סומאק, הנדל ומוסיקה לטינית.

לא לשווא בחר תבורי לקרוא לעבודה שלו 'הרמות'. לא רק בשל שלל הרמות מרשימות, דהיינו הנפת הפרטנרים מעלה בדרכים רבות דמיון, אלא כנראה גם בגלל שכל ההרמות הללו  הובילו את צוות הביצוע לסצנה שבה הם 'מרימים' להרמת מסך, בלי להסמיק, עם שפגטים הפוכים באוויר, עם מצילתיים ווילון ספגטים כסוף, כדי לסגור את הפינה.

זה נשמע מתלעלע, שרירותי, מוגזם ופראי אבל נדמה שתבורי יודע מה הוא עושה וכך גם רקדניו.

בתפרים, נחשפת גם עמדה שחשפה תת-שיכבה אחרת שבה המחול מעבד את הזמן אחרת. העבודה הכילה רצף של זוגות מספרים שהפנו לרשימת מלחמות שאנחנו, בני דורות של אזרחי המדינה, נאלצנו לעבור.

כל אזכור כזה תמיד מעורר שאלות; איך שרדנו, מה הרווחנו, מה הפסדנו, איך נכשלנו למנף  ניצחונות כדי לקדם עתיד עם אופק.

בתמונה האחרונה, אחרי מופע ראווה מרשים, הרקדנים מתגלים כפושטי יד, פונים חסרי זקיפות, רומזים לקהל לשים איזה גרוש בכף ידם הפשוטה, הרועדת, כאומרים : עד לכאן הגענו.

 

במעבר חד, המשיכה התכנית ליצירה באווירה שונה עם העבודה 'פרנצ'סקו', שיצר שחר בנימיני, רקדן' בת שבע' לשעבר וכיום רקדן ויוצר עצמאי. העבודה בעיקרה היא דואט של שני גברים, האחד בלבן והשני בשחור, שמרמז אולי לסימן האיקוני של היין ויאנג שמתקיים ביניהם מתח ובו בזמן הם אחוזים בחיבור מהודק בלתי ניתן להפרדה, מעין צמידות קוסמית לא פתורה של הפכים, כמו אור וחושך.

בהתנהלות איטית של גוף ובתוכו אצור מתח רב, יש מרכיב מיסטי, אסתטי בעל חומרה. המון אנרגיה שמכתיבה גם מרכיבים קינסתטיים שחולקים ביניהם עוצמה ועדנה והרבה יופי.

מוסיקה מקורית ומיוחדת של דניאל גרוסמן מוסיפה נופך מיוחד לריקוד חיזור עכבישי זה  ושואבת אותך למחוזות דמיון  מבלי שתרגיש ומשם אל מעמקי חשיכה מוחלטת.  העבודה נוגעת ברבדים שונים של הצופה, עם רגישות רבה מחד ובו בזמן מרמזת על עימות עתידי שחייב לבקוע.

בניגוד לרבות מהעבודות שנתלות במגוון רכיבים ממספר פרקטיקות תנועתיות, בנימיני מצליח לשמר חיבור מהודק תודעתית באשר לשפת הגוף ולמצוא במגבלה זו גווני גוונים של רגשות חסרות רגשנות.

בדף הערב הוא כותב: " בעולם מופלא חי לו איש, ילד. בכוח מתפרץ ועדינות עצומה, תסופר האגדה על פרנצ'סקו". הנה שני משפטים בלבד שפותחים חריץ אל עולם שמעבר.

מבט אחר מציעים היוצרים הבאים:  "היצירה משקפת את האמונה ההולכת וגוברת שבחיים המודרניים-שינוי הוא הקביעות היחידה…" כותבים דור ממליה ודריוש נובאק בהקדמה ליצירתם  ''Place To Be. במקום להכביר במילים, הם מבקשים להפקיד מפתח בידי הצופה.

אל ממליה ונובאק מצטרפת הרקדנית ג'יו יונג וון, שותפה לעבודה. השלושה, פרפורמרים בעלי יכולת ונוכחות חזקה,  מתנועעים בזרימה ועוברים מפוזיציות לקומפוזיציה דינמיות שזולגות זו לעבר הבאה אחריה בדרך שיש בה לא מעט מהקונטקט. ברגע מסוים הם הזכירו גורי חיית טרף, דהיינו אנרגיה נאספת בגוף ואולי מישהו ישלם על קריאת מצב מוטעית.

ניכר שהעבודה עברה תהליכים אינטנסיביים והיא מטופלת היטב לא רק ברמת התנועה אלא גם באמצעי הבמה התומכים כמו המוסיקה המקורית של רבירסון גקונלו ותאורה אלכסונית כמו מניפת תלמי אור שהגוף עובר דרכה וקורה לו משהו ועם זאת הוא נשאר שלם. לגמרי בתוך האווירה המובילה. מעת לעת העין מכוונת ומתמקדת באחת הדמויות, אבל נוכחותם של האחרים לא נפגעת, גם בקטעי הסולו . יש משהו בשלישיה הזו ונדמה שהיא קשורה  בקורים שקופים ומקרינה קסם בבינה היצירתית שלה.

 

שתי התכניות הנותרות, מסך 2  ומסך 3, כוללות שמונה עבודות  ומגלמות גוונים שונים של תפיסות גוף במסגרת מחול בן זמננו, בדומה ליצירות שנכללו במסך הראשון. מבחינה זו, שני אוצרי המסכים- איציק גלילי ומאטה מוראי חידדו גבולות הזירה בה הם מחפשים את העבודות החדשות למסגרת האחרונה של 'הרמת מסך'  בניהולם. החלטה שהצדיקה את עצמה.

עבודתם המשותפת של רבקה לאופר ומתיאוס ואן רוסום –  CEDE   היא העבודה היחידה שנדמה כעוסקת בתוך עולם מושגים שונה מזה המתקיים בזרם המרכזי של שדה המחול הישראלי.

זו עבודה צורנית, מהורהרת, שמבצעים שבעה רקדנים ומרביתה מתבצעת כשהרקדנים עובדים בדבוקה גיאומטרית משתנה, כסדרה קלאודוסקופית של פרגמנטים ממושטרים אך בעלי רגישות פעילה לבני קהילתם שקיומם תלוי במעגל הפיסי והתודעתי שבו הם פועלים.

לבושים בבגדי גוף תכולים, הם מתנהלים בזרימה איטית, חרישית, חבוקים, נשענים, תלויים באחר לקיומם כאברים בעלי גוף משותף. . לרגע הם עלי כותרת  מפציעים, או זרועות שושנת-ים שבעה. הם מזכירים לי לא רק את מומיקס אבל גם עבודות מלפני המבול של דורית שימרון שהושפעה מאסתטיקה אסתר וויליאמסית של שנות החמישים בקולנוע. 

אין להכחיש, יש בעבודה יופי פנימי שבא ממקום רגשי פועם. אך זר ומוזר משהו.

 

מי שהחזירה אותנו למציאות בשנייה, הייתה רוני חדש עם עבודה חדשה- 'וכל הגוף הזה'. זה פרק נוסף במסע לחיפוש מסתרי הגוף הפרטי שלה  כשהיא מסגלת לעצמה עין חיצונית שמשקפת עבורה, כיוצרת, את העין הפרטית שלה.

תוך זמן קצר, נדמה שגופה של רוני חדש כמעט מופקע ממנה, והוא מתנהל על מפת מסילות שהוא מיטיב לקרוא. את יכולותיה הביצועיות המסתמכות בעיקר על גמישות רבה, אין היא רותמת למופע ראוותני, להיפך, היא עושה מאמץ לא מבוטל להדגיש את החיפוש של הגוף העצמוני שלה המבקש להבין את המעטפת שמחזיקה את חבילת הפרגמנטים המרכיבים אותו, מעטפת הנקראת רוני חדש.

וכך היא לבד על ריצפת האולם, המשענת האולטימטיבית שלה, והגוף כאילו מעצמו מחפש דרכים חדשות לכסות מרחק תוך גלגולים שבלוליים, מובל בראש, לדוגמא.

מהבעת פניה, נדמה שהמעקב אחרי ניסיונותיו של הגוף לפענח את עצמו נותרו אניגמאטיים עבורה וכצופה, אני מהופנטת מהניסיונות הייחודיים שלה, שאינם נופלים בחשיבותם מחיפוש סימנים למים במערכת הכוכבים.

אין ספק שכיוצרת ופרפורמרית, יש לה משהו מיוחד, אישי ומקורי להציע לצופיה שיושבים רתוקים לחיפוש תובנות-גוף מאתגר, שאחריו היא רודפת.

יוצרת/רקדנית שהביאה לבמת מסך 2  דואט בגוון אישי שמשתדל ומתאמץ לשכנע את הצופה שיש אמת חלופית ליחסים בין גבר לאישה היא אוליבייה קורט מסה, רקדנית קטנת מידות, אבל טילון אנרגיה רצחני. חדש מעלה עבודה בשם: 'I Carry, You Hold'  שבה היא חולקת את הבמה עם יוחאי גינתון, יוצר שותף, הגבוה ממנה באופן ניכר.

מערכת היחסים ביניהם מזכירה את הפזמון הנושן מאחד המוזיקל'ס שאומר כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר, גבוה יותר, חזק יותר וכו'. ובתוך רגע גינתון מתעופף ומסה קולטת אותו בזרועותיה כשהוא שכוב מקביל לריצפה וזו רק הדגמה ראשונה למשעשעי חך שעוד יגיעו. במהלך העבודה ניווכח איזו רקדנית חזקה היא.

ואכן הזמן עובר בנעימים תוך צפייה במשחק המשעשע והמשויף הזה, לא משום שיש חידוש מפליג בנושא המרכזי, אלא משום שביצוע העבודה מענג במיוחד. זאת בשל חינם של המבצעים ומסה בראשם עם חיוכה הממיס, הניצוץ הממזרי והחם בעיניה. בעבודתם מתקיימת סימביוזה אנושית, ישירה שמשרה נינוחות ואמון.

מי שכנראה לא מאמין בגרוש בתזה שאוליבייה מסה מנסה להעלות, היא דנה מרכוס שהדואט 'עשן ורוד' בוצע בידי עופרי מנטל ועוז מולאי.

גם פה נמצא על הבמה צמד; בחורה קטנת מידות ובעלת כוחות נפשיים מרשימים ובתפקיד המאצ'ו האולטימטיבי, שהוא בן יונה אמיתי. גבר גדל מידות הלבוש בבגדי "נסיך" פשניסט שאין גבול לדרכים בהם הוא מתעלל בנערה חסרת ישע שהיא עבורו חפץ  ותו לא. שביעות רצונו העצמית מצמיתה לכסא בבהלה, שמא ניתקל בו בפינת רחוב חשוכה. בעודו מושך בצמתה וגורר אותה, הוא לא מביט לכיוון שלה, פניו ומבטו פונים לקהל בחיוך שופוני מדושן.

בסדר, הבנו, כנראה מדובר במשל חצי הזוי שטופל כמעין סאטירה  השאובה ממציאות נפוצה ונפיצה, שעל תוצאותיה אנחנו קוראים בכותרות העיתונים לעתים יותר מדי קרובות.

נדמה לי שהתוצר היה יותר מעניין ובעל משמעות אלמלא הסתפק בבדיחות. בעיקר משום שמבע חד מימדי שלא מביא שום קונפליקט הוא בעייתי. כאן מדובר הרי במחול המספר סיפור. סיפור שהוא רדוד מעצם הבחירה בזוית ראייה מצמצמת זו , כדי להעלות נושא שמדמם במציאות.

 

בדיוק עבור כל מי ממחפשי אתגר על במה מחול, יצרו  גיא שומרוני ויניב אברהם, רקדני 'בת שבע' לשעבר את 'זה ייגמר בבכי'  עבודה לארבעה רקדנים ובהם שני היוצרים ושתי רקדניות צעירות; שחר כהן ורני לבזלצר.

העבודה מתמקדת במערכות יחסים בין אישיים ומבקשת לאתר נקודת התבוננות ברווח בין הגופים הרוטטים, בין גלי המתח כשפעולה מתרחשת בין שניים שהם בעלי עמדת כוח לא שוויונית.

העבודה משמרת מתח לאורך הדרך משום שדבר אינו קבוע. לכל אמת יש אלטרנטיבה. הדמויות זורמות במערבולת יחסים משתנים ולראייה, שורת קומפוזיציות שמקבעות לשנייה שביב אסוציאציה – הבהוב נוכחות של אנדרטה, לדוגמא- של ציורי שמן בעלי אסתטיקה האופיינית לציור רליגיוזי ממאות שחלפו.

ויש נישוקים. משחק שמתחיל בתמימות של שפתיים נצמדות לגב יד, לחי וכתף, זה לזו והיא אליו הוא לשנייה וכן הלאה. צפוי היה שדברים כאלה נוטים להתחיל בחינניות ומסלימים למחוזות מביכים. כותרת העבודה: 'זה יגמר בבכי', הצדיקה את עצמה. נותרה תחושה שלעבודה חסרה תשתית שלדית מגובשת, שעליה אפשר היה לבנות את רובדי היצירה.

אך מי שמבינה לא מעט ביחסי אנוש וניחנה ברגישות מעודנת  ודיבור תנועתי אנדרסטייטמנטי, היא טליה בק. לצדה מיכל סייפן כיוצרת שותפה לעבודה  'Esters'.

בק וסייפן לבושות בבגדי טריקו אפורים, בגדי עבודה בסטודיו שרקדנים אוהבים ללבוש. הרצון להצטנע במרחב, להעדיף פונקציונליות על סגנון-יתר של שתי המבצעות, עומד בניגוד גמור למעין ענן גדול שתלוי מעל ראשיהם ומורכב מחומרים המדמים צמחיה עשירה בעלת צבעוניות זוהרת שקשה להתעלם ממנו. את האובייקט עיצב זוהר שואף בכישרון.

מאחר והאובייקט המרהיב והאפל תלוי ולא זז, תוך זמן קצר הוא הופך לפרופ מן המניין ונתפס כחלק מהרקע, החלל, ואילו שתי הרקדניות מושכות להתבוננות מלאה בכל ניע וזיע שלהם. החומר המחבר אותן מורכב בעיקר מאמון ומהיכולת לנשום יחד עם האחר ואת זה הן עושות להפליא.

יש ביצירה היגיון פנימי צלול, תפיסת עולם בשלה, שמקורה בבגרות רגשית. המחול מרבה להשתמש בפעולות אוניסוניות שאינן קשיחות ומותירות מרווח למגע הייחודי האישי. זו עבודה קטנה, צנועה אך עשירה בדקדוקי הפרטים הזעירים וכובשת בנועם המואר שקורן ממנה.

 

מסגרת 'הרמת מסך' 2019 נחתמה בעבודה של שרון וזנה 'ילדים טובים' שיצרה בשיתוף הרקדנים המבצעים עדו גדרון, שמואל חלפון וטל נוף. וכך כותבת וזנה בתכניה: " שלש דמויות יוצאות לקרב…ההתמודדות היא הליכה על קו דק בין הקומי לטראגי …."

וזנה מתמקדת בנושא של אחרות מגדרית ואחרות שהותירה בגופם של השלושה צלקות המסרבות להגליד. הם התכנסו על הבמה כשמאחוריהם שלט ובו כתוב באמצעות נורות ורודות כדוריות 'לאב מי', אולי הצורך העיקרי המניע את מחצית האנושות

מהתקרה משתלשל שנדלייר עשוי ממקבץ של נעלי בלט ורודות. המופע מסתמך על כך שהבמה מכילה קשיים ויותר מקבלת אחרויות מהרחוב והשכונה. אני עם וזנה שהחליטה שאם כבר במה, אז שיהיה אירוע קרנבלסקי, מוגזם בטירוף, מעוצב לתפארת, צבעוני  כרקע לסיפורה של מערכת יחסים בין אנשים שמתח בין קירבה וריחוק מאפיין אותה.

העבודה מלאה ברעיונות תנועתיים וויזואליים מושכי עין וכל שלשת הרקדנים עושים צדק עם היצירה.

 

שתי מילות סיכום ועוד קצת.

יש ודאי עוד הרבה להגיב על כל אחת מהיצירות, אך במבט לאחור, מהדורת 2019 של 'הרמת מסך' היא מראה המשקפת את תמונת מצב המחול העצמאי. אחד הדברים הבולטים השנה, היה ככלל, רמת ביצוע ממש טובה, הפקה מקצועית וריבוי קולות בתוך אותו פלח שיוצג ב'הרמת מסך'.  זה אחד מאותם מסכים שלא מביישים אותנו, גם אם יש המעדיפים מחול שנשבע בפלח אחר של עוגת המחול, רבת השכבות.

עדיין צריך לזכור ולהזכיר שיש עולם גדול ורחב טעמים בפלחיה האחרים של העוגה המוזכרת לעיל. בעיקר חסרו לטעמי ביטוי יוצרים שמעיזים יותר, שמוכנים לאתגר ולהיות מאותגרים, שמוכנים לשבור את הראש בקיר. לא לא, התכוונתי לשבור את הקיר כשהם נותנים בראש.

החוצפה הישראלית-צברית נשארה מתחת לרדאר. אולי זה רוח הזמן, אולי האקלים הפוליטי המסרס. .

נחכה  ונקווה לסערות מחול וסיעורי מח של יוצרי מחול שיעניקו לנו מהדורת 'הרמת מסך' 2020 שתעיף אותנו בתעוזתה למדרגה הבאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *