Forever And a Day, Dance-Opera by Itzik Galili, (world premier) at Lithuanian National Opera and Ballet theater. Vilnius, October 25

Photographer Martynas Aleksa

כשהוא מנווט בין עבר מיתי על-זמני, מדומיין של דמות שרוטה ומתייסרת בשל תוגות היומיום, הוא מבכה זיכרונות משובשים, געגועים לאהבה, בדידות בלתי מחיקה, פחדים, ריקנות, תשוקות  ומפלות  בעבר מדומה ובמציאות אלטרנטיבית. על כך כותב איציק גלילי- יוצר ישראלי פורה שמתחזק קריירה ראויה מחוץ למולדתו. הוא כוריאוגרף, במאי, מעצב תאורה, במה ותלבושות. מעתה, הוא גם משורר. הנה פסקה ( בתרגום חופשי, א.ב.) שניצודה מאחד השירים: " לא יכולנו לדבר ולא לכתוב, נדדנו  כחיצים בממלכת האהבה".                                               

גלילי סיים זה עתה ( ב- 25-26/10/19 ) להעלות בבכורה אופרת-מחול, פרויקט מיוחד ומורכב שנוצר עבור בית האופרה והבלט הלאומי בוילניוס או בשמו הרשמי: "Lithuanian National Opera and Ballet theater" . את המוסיקה המקורית לאופרה הלחינה יוצרת מוכשרת ומוערכת- ריטה מקיליאוניטה, (Rita Maciliunaite ) בשיתוף פעולה מתמשך עם גלילי. הצורך בתהליך עבודה מסוג זה נדרש מאחר ותכני האופרה, הליברית, מבוססים על השירים שכתב  גלילי בשנתיים האחרונות. המוקדמים שבהם נכתבו בעברית והשאר באנגלית, הלשון שבה שרים ומדברים על הבמה. מקיליאוניטה כתבה את התפקידים לכלי התזמורת של בית האופרה וכן למקהלה הגדולה שליוותה את ההפקה בתפקידים שונים ככל שנדרש.

בית האופרה הוותיק שחוגג השנה את העונה המאה להיווסדו, הרים הפקה אדירה עם כמאה משתתפים . Forever and a Day  ("נצח ועוד יום") הוא שם העבודה ושם קונטרס השירים הדו-לשוני שהוציא התאטרון לאור.

השלד הרעיוני של אופרת- המחול הוא כעין סאגה שאינה מחויבת לזמן או מקום, אלא רק להלכי-נפש על סיפה של הזיה, בדרכה אל קסמי הסוריאליזם שנולד מכאב, צער וגעגוע.

האם כל אחד מאתנו הוא אותו ילדון בפיג'מה תכולה בעל קול פעמונים מופלא שזוחל על ארבע לקראת אמו שמבטה חלול ולכן הוא פונה בזחילה לאביו שמתעלם ממנו, כפי שראינו בסצנה צובטת לב? הטכסטים שכתב גלילי, כמו גם החזיונות על הבמה, עמוסים בביטויים סמליים ודימויים לא קלים לעיכול על מלוא משמעותם.                                                      

הכוריאוגרפיה  משתמשת בכמה אמצעי השפעה כדי להזין את ההרפתקה השאפתנית באמצעות הבניה של סביבת במה תומכת בשפה מגובשת בכל הנוגע לסט, תאורה ותלבושות שיש ביניהם קרבה של נראות חזותית, וזה הישג משמעותי  המאפשר יותר חירות לתכנים סיפיים (לימינאליים) הקושרת מרכיבים גם באופן תת-מודע.

האמצעים הבימתיים מתחזקים חלל אפרורי, קודר ומעורפל שמהדהד את עיצוב וגווני התלבושות, סט ואור. הם  מקלים על החומרה של סצנות אניגמאטיות במיוחד כמו זו שבה הרקדנים יוצרים טוטם של ראש מעל ראש כאשר גופם בחשיכה ופניהם מוארות-זורחות , כמצבור אנכי של גולגלות, באמירה ויזואלית מרשימה שמרפררת לעבודת עבר. במובן דומה היא מאפשרת מעבר זורם מתמונה סוריאליסטית אחרת שבה שורת אנשים עטוי מסכות דמויות פנים חסרי פרטים פורצות ממפתחים צרים בחומת כלא אפורה ומאיימת, אל תמונת במה היפר-ריאליסטית כאשר המון זועם עצום שוטף את הבמה הלוך ושוב –בכמה הזדמנויות- כשהוא מוחה באלימות מול עמדה פוליטית עמומה.

במפתיע, תמונות ההפגנה יכולות היו להילקח מעיתוני אתמול או היום שבהם חדשות על הפגנות סוערות מהונג קונג, קטלוניה, ביירות או צ'ילה. המעבר בין שני העולמות הללו של הזיה ומציאות, של עבר ושל הווה הולך ונעשה קליל, כאשר החושים שלנו כמעט איבדו דרך להתרגש בסביבת מציאות של השטחת רגישות ואמפתיה.

די קשה להסכין עם עולם מונוכרומטי, חסר אור, צבע ורגישות, מקום בו חוזרים ומדברים על אהבה, אבל לא מממשים אותה. כמו כאן, באופרה. במקום זה מתהווה התמכרות לפעילות יותר אגרסיבית או חזקה גם אם אינה מיתרגמת לתמות המרכזיות. מדובר בעבודה קבוצתית של גברים חושפי חזה שמשתמשים במקלות ארוכים, עבים, לביצועים אקרובטים ואף סוגסטיביים, שלא במפתיע, שאפשריים רק באמצעות שימוש באביזר זה. כיחידה בפני עצמה, זו תמונה שיש בה עצמה מרשימה מסוגה, אבל במסגרת המכלול, הסצנה היא נטע זר ואני תוהה מאין היא באה.

במהלך הערב מבחינים בין השאר, בלא מעט השפעות של תאטרון מחול מגישות מגוונות. בקצה האחד, השאלה מרוחה  של פינה באוש- שימוש במחוות ידיים כדי לתאר דבר מה מילולי- ומצד שני מכיוונו של תאטרון המחול המזרח אירופאי שמציף אסוציאטיבית משהו מהתפיסה של ז'וזף נאדז' (Josef Nadj ) באווירה בחלקים אחדים, באביזרי במה ובחומרה הקודרת. לצדם, נרקמו  כמובן חומרים נוספים ולא מעט מעמדים עתירי דמיון יצירתי מתפרץ וחיבורים מתוחכמים ביניהם.

מבחינה מבנית, מדובר באסמבלאז' של רצפים סידרתים ( סיקוונסים) שזורמים מהאחד אל השני די בנוחות גם אם אין רצף של חומרי תוכן. זה בסדר כל עוד החיבורים מתקיימים בעזרת אמצעים אחרים, וכל עוד נשמרת שקיפות.

משלב אמנוית הבמה שכלל הלחנה מקורית של מוזיקה כלית ווקאלית, טכסטים פואטים מקוריים, מחול ודרמה, הניב לא מעט רגעי התפעמות ויופי. היה זה פרויקט בעל הישגים מרשימים מאד של בית האופרה הלאומי בוילניוס (וילנה) , מרכז לכוחות יצירה והפקה בעלי דמיון פורה. במיוחד היה אירוע זה ל'טור דה פורס' של כישוריו וכישרונותיו של איציק גלילי.           

'נצח ועוד יום' (Forever and a day  ) הצליח להימנע ממלכודות זמינות של רוויה וגודש. מה גם שלאופרה יש קלף מנצח על שמה של הזמרת הראשית, יוסטינה גרינגייטה (Justina Gringyte ), זמרת מצו סופרן גבוהת קומה ואצילית, בעלת קול אדיר, חם ועמוק ושלל כישורי הבעה דרמטיים. היא מתנהלת כדיווה אולטימטיבית ומגלמת בעזוז ביצוע מזהיר בתפקיד "האלילה".

כשהיא פצחה באריה: " איכה צעדנו לאט, עוטים את אי-הצדק ההיסטורי אל עבר ממלכת האהבה", היא כבשה לחלוטין את כל יושבי האולם.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *