Emanuel Gat Dance (France)- SACRE/WORKS. Suzanne Dellal, October 4

צילום: ג'וליה גת

עמנואל גת (50) כוריאוגרף ישראלי שחי ועובד בצרפת, ומיסד להקתו 'עמנואל גת דאנס', הוזמן להופיע עם להקתו בסוזן דלל  לרגל חגיגות שנת השלושים למרכז, יחד עם קבוצה של יוצרים ישראלים שחיים ועובדים בחו'ל.  שם הוא פיתח קריירה מרשימה וצבר מוניטין בזכות העובדה שבחוץ יש תמיכה והכרה שזמינים ליוצרים מוכשרים.

בערב הארוך יחסית היו שתי עבודות; WORKS, המייצגת את יצירותיו מהתקופה האחרונה  ו-SACRE , עבודה מ-2004, ששייכת לעבודותיו המוקדמות.

'עבודות' מטבע הדברים בנויה כאסמבלאג' של מרכיבים ממספר עבודות חדשות יחסית שמעלות תמונה מלאה יותר של התפיסה והחומרים שמעסיקים את גת בעידן הנוכחי ומבהירים במידה רבה את גישתו הייחודית לאופן שבו הוא רואה את עבודתו על קו רצף שבא לחשוף ולזקק את גישתו.

בלהקה עשרה רקדנים חזקים ומסקרנים, בני לאומים שונים ומרקע מגוון, וניכר כי כל אחד מהם מצליח לשמור על אישיותו הייחודית במסגרת העבודה בקבוצה.

בסצנה הראשונה כשעולה האור על הבמה רואים את קבוצת הרקדנים עומדים במעגל מהודק, על שקט מוחלט. רגע אחר כך המעגל מתפרק כבמפץ אנרגטי שמפזר את המשתתפים ברחבי הבמה. כל אחד מהם משתמש בסט של תנועות שאיתם יבנו נדבכים על נדבכים של קולם האישי. במהלך הערב נראה שוני בין תת-הסצנות  אך גם משהו משותף בביטוי האמנותי במסגרת הרחבה של המחול.

במובן מסוים, השימוש שעושה גת בתהליכי פירוק התנועה, פוזיציות של גוף בעל התווית כיוונים סותרים, של מהלכים בתנועה מהירה, זורמת, שתכליתה כבישת מרחקים ובמקביל אוסף  ניהול הגוף עם דגשים חדים, דוקרניים, מובילים לקראת שיאי סצנות להתנהלות כאוטית כביכול. גת עם הסיסמוגרף המוסיקלי המדויק שלו ושאר חישניו, מצליח לנצח על התמונה ולתת לה כיוון ופשר ומאזנים אותה.

המשחק הכפול בין החרות לעוף גם אם הפעולה משאירה אחריה שוליים פרומים, לבין הטיפול הפרטני ומדוקדק כשהדבר נדרש, מעשיר את העבודה המורכבת. במרווחים נדחק קו הומוריסטי דק ואינטימיות מרומזת לצד סצנות מפתיעות במקוריותן ואלה במהלך הערב מקרבים וכובשים את הצופה שנפתח אליהם.

לאחר הפסקה מגיעה העבודה השנייה- 'פולחן' מעבודותיו הראשונות של גת שזכו הצלחה רבה. בניגוד לתריסרי "פולחני אביב" המבוססים על יצירתו של סטרווינסקי כבר כמאה, ששימרו על נרטיב המיוחס למיתוס רוסי קדום- ועוסק בטכסי הקרבת נערה כדי להבטיח את בוא האביב- בחר גת להפנות את פניו אל הסלסה הקובנית.

בשעתו, בבחירה זו הייתה מפתיעה ומקורית ביותר. 'פולחן' הביאה מבט חצוף , מתגרה, ומאתגר, ייחודו בא מעצם מיקוד תנועה במשחקי סריגת רגליים וידיים שהדיפו משחק חושני ווירטואוזי, מסוגו.

רבע מאה אחר כך, הגרסה המחודשת של 'פולחן' שעברה טיפול עומק מרשים, הפכה לעבודה אינטנסיבית שעומדת היטב בפני עצמה. גת לקח את העבודה שהייתה ארוגה בצפיפות, פרם את סיביה ואיפשר לשכבת קרביה העמוקים של 'פולחן'  לצאת לאור, כולל שוליה המחוספסים והם שהפכו אותה לעבודה רלוונטית לזמננו.  

אין להתעלם מאחד המרכיבים המרשימים מאד בביצועיה של הלהקה, שהם חלק מה-DNA שלה. מדובר ברמת הקשב והמודעות של כל אחד מהמבצעים לשותפיו על הבמה, ללא קשר אם הם שותפים לסצנה שבה מתקיימת אינטראקציה ביניהם, או כשהם צופים בה מבחוץ.

איכויות אלה הם די נדירות ובמיוחד כאשר ברור שלא מדובר בתגובה פרטנית של קולגה מפרגן, אלא כחלק מתפיסה אמנותית של להקה שחרתה את המילה הומניזם על דגלה.

וזה לא פחות ממסעיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *