Michael Getman, Talia Paz – Am I, Diver Festival at Inbal. September 13

 

לפני מספר עונות ראיתי את הסולו  Am I בגרסתו הראשונה של הכוריאוגרף מיכאל גטמן עבור טליה פז. זו הייתה כבר אז הזדמנות נדירה יחסית לראות את פז, ששבה לישראל, כשמאחוריה קריירה מרשימה בזירה הבינלאומית. טליה הייתה עוד קודם לכן רקדנית מוכר ומוערכת כשרקדה בלהקת 'בת שבע'.  אחרי שהיא עזבה את להקת 'בת שבע' בתחילת תקופת ניהולו נהרין, היא הצטרפה ללהקת סקאפינו בהולנד, רקדה שנים רבות בבלט קולברג בשוודיה ואחר כך, תקופה קצרה יותר בלונדון במסגרת להקת DV8.

מסתבר שבשלוש השנים שחלפו  מאז עלתה העבודה בבכורה במסגרת Age For Stage  בשטוקהולם שיועדה לרקדנים מבוגרים יחסית, עברה העבודה כמה וכמה שינויים, עיבוי ושיוף שהביאוה הלום.

טליה על הבמה באולם ענבל. גם בדקות הראשונות כשהיא עומדת בחמישית ברבע אלכסון ימינה ומותחת ידיים מעל הראש, אפשר לראות שהיא עומדת להנות מהערב לא פחות מאתנו. התווספה לה דרגת חופש הבעה שהוכיחה כי היא שולטת בתזמון  נכון של העמידה הקפואה, עד שהיא יכולה לזהות ולהפעיל את המרכיב ההומריסטי המבצבץ שאותו היא משלחת לחלל האולם. ואנשים מגיבים.

אינני זוכרת את כל פרטי העבודה המקורית לאשורה, אבל לטעמי, יכולות הביצוע שלה בגרסה הנוכחית לא רק שלא נפלו מזו המקורית, אלא עלו עליה במובני דיוק החומרים. העבודה נראתה נקייה יותר מתמיכות חיצוניות של סאונד, פחות קריאות מהבטן שרק עשו טוב,  קולות שהיא משמיעה בעקבות מאמץ וכיוצא באלה. למיטב זכרוני, העבודה היום יותר שקטה ויותר נקייה וחפה מחלק ממאמצי העבר.

העבודה שיצר גטמן היא רשת צפופה של פרגמנטים שכולם בעצם יוצאים ושבים לאותו מקום- ועיסוקם בחקר המחול וביצועו באמצעות הפרקטיקה עצמה, עם קשת האסוציאציות שחולפות כזמזום במוחה של הרקדנית כשהיא עמלה לדייק את עבודתה בסטודיו.

לא עובר זמן רב והאולם נפל שדוד לרגליה. לא מדובר בעובדה שיש לה עדיין – בכניסה לעשור החמישי לחייה – לא מעט יכולות שליטה בטכניקה. ברור שלא נצפה לראות בעבודת הערב קפיצות גדולות וגבוהות. אבל בהחלט יבצבץ לו חיוך של סיפוק כשהיא מתחממת לקראת שליחת הרגל לזנית כדור הארץ. יש שיקראו לפוזיציה  6/12, כמנהגה של קולגה ותיקה ויקטוריה לוסליף.

מאחורי נשמעו כמה שאיפות אויר קולניות, בהפתעה.

מה שהופך את פז לאמנית מחול זה לא רק מה שהיא יכולה פיסית לבצע, אלא האופן שבו היא מתייחסת לפרופסיה שלה, הרספקט המוחלט שלא משאיר מקום ליד המקרה. טליה מדויקת כמו שעון שוויצרי. אין תנועה ותנוחה שלא נחקרה אפריורי והיא עולה מכוונת כמו היה מדובר בשיגור חללית. אך ההבדל אינו במכניקה של הדברים, אלא בהטענתם בכוונה שבאה מבפנים, מהמקום שבו המחשבה והרגישות והשאיפה לעונג  חוברים יחד. זה המקום שבו כל הנפת יד לא מכוונת אל נקודת הסיום, אלא מתמקדת בדרך,כשהיא חותכת פרודות אוויר צמיג, חשה בזרימת המתח בשריר, במתיחת הרצועות.

למרות שטליה השתחררה לא מעט מהנטייה לקמץ בהבעות פנים, בעיקר בעבר, היום היא יותר זורמת. אבל אל תטעו, הבחורה יודעת מה היא עושה בכל שנייה.

עם סיום המופע אומרת לי חברה 'אין דברים כאלה' ושומטת סנטר. אני, ממרום גילי המופלג משיבה לה בחיוך: יש לה את זה. ומתכוונת לומר שפז לא רק מוכשרת מאד, אלא גם שיש לה כריזמה בימתית  שאותה טיפחה והבריקה בעבודה דקדקנית, בחריצות ובהתנהלות שקולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *