צילומים באדיבות יח'צ

לא מעט להקות מחול מסין התארחו בסוזן דלל במהלך השנים תוך שילוב אינטרסים של שני הצדדים. ראשית, בהנחה שאכן יש ביקוש לסוגות המחול היותר פופוליסטי שהן מביאות אתן ואף בזכות חסויות מהרשויות בסין שנותנת יתרון לחשיפתם .

להקת 'יאנג אמנויות המחול' (Yang Dance Arts) שונה ממרבית קודמותיה שנחלקות לשתי סוגות בסיסיות; להקות שהושפעו מהמחול העכשווי המערבי והן משתדלות למצוא דרך להשתלב בו או להקות שמעוניינות לשמש כשליחות תבניות מחול מסורתיות,, מחול בעל מאפיינים עממיים, מאפיינים דמויי ביטוי אותנטי,  המותאמים לבמה ולעיניים זרות, מה שלעתים כונה 'תיירותי' בשל ריבוי אביזרים המזוהים עם התרבות הסינית כגון מניפות חינניות, פנסי נייר, חרבות דמה ומלבושים צפויים.

את עבודתו של מנהל הלהקה הקטנה, הכוריאוגרף ורקדן יאנג האלונג (Yang Hallong ) שנקראת 'עור צבוע' (Painte Skin ) קשה יותר לקטלג.

במונחים שלנו המופע יכול התרווח תחת מטריה שמגדירה אותו  כ'תיאטרון תנועה' , אלא שלכותרת זו יש קונוטציה ספציפית, מערבית, שמחזירה אותנו לעבר קרוב במאה העשרים.

אבל תיאטרון מבוסס תנועה זה משתמש במספר גישות בימתיות המנסות לשלב בין תיאטרון סיני מסורתי בן אלפי השנים שבמסגרתו המקום המרכזי שמור לאופרה הסינית,  לצד השפעות של מחול עכשווי מערבי . תיאטרון המחול של יאנג שואב רבים ממרכיביו מקונוונציות בימתיות של האופרה המסורתית, ומעבד אותן תוך אינטרפרציה חופשית, חופש אמנותי שנוכח לאורך המופע, ונותן תחושה של עבודה ניסיונית ובפרטים מסוימים, אף חובבנית משהו.

הסיפור שעליו מתבססת עלילת הערב נקרא 'עור צבוע' ('Painted Skin) , והוא לקוח מספר שנכתב במחצית המאה ה-18 על ידי הסופר פו סונגלינג  (Pu Songlig) – ובמקורות אחרים סאנג-לינג-  שנקרא:  'Strange Stories From a Chinese Studio', סופר פופולרי שסיפוריו היו השראה ללא מעט סרטים והצגות.

בעלילה לוקחים חלק רוחות רפאים, בני אנוש, ושדים בני שטן  והיא נושאת מסר נגד התנהגות חסרת מוסר ושחיתות במוסדות השלטון שפוגעת באדם המוחלש שנשאר מאחור מול שגשוג מעמד האליטות. המונח 'עור צבוע' בא לתאר יצור דמוני שמחזה לבן אנוש, בין השאר באמצעות מסיכות מצוירות.

בעבודה לוקחים חלק חמישה משתתפים גברים המגלמים גם דמויות נשיות, במסורת תיאטרון העבר ברבות מהתרבויות המזרח ואף בתקופות שונות במערב ( בזמנו של שייקספיר, לדוגמא). בין הדמויות על הבמה מתחככים זה בזה איש ספר, כהן דת טאואיסטי, נערה יפה ושד מרושע ששולט בה.

את העלילה מקדמת התנועה, חלקה באופן ברור ומעשי- למשל מערכה ביו שני יריבים , הטוב והרע, אם תרצו, או התנהלות זרה לנו של ריצה במעגלים על פני הבמה וכלי לאפיון הליכה נשית באמצעות  צעדים צפופים ומהירים המתחילים דווקא בעקב הרגל.

חילופי התפקידים דורשים גם הרבה כניסות ויציאות לשם החלפת תלבושות של דמויות המגלמות גם גבר וגם אישה, בעודם מתנהלים על הבמה באופן מסוגנן ביותר, שייצוגו הסמלי עמום לעינינו מאחר ואנו חסרים את המפתח לפענוח הכוונות  הספציפיות שהן מובנות לגמרי לצופה בן התרבות הזו. לא פעם במהלך הערב, אנו מתקשים לעקוב אחרי מעשי הדמויות והבנה בסיסים של איזו דמות בדיוק הם מגלמים ברגע נתון, מי נגד מי ומדוע. 

ברגע שהצופה מוצא עניין במתרחש, הפרטים הסמויים לא באמת חשובים. נזכור שמזה עשורים רבים המחול שמלווה אותנו הוא חסר עלילה. ( אך לא בהכרח חסר תוכן).

העניין העבודה הנוכחית נובע מסך ההתרחשות הבימתית, על מוזרותה, על המוסיקה המיוחדת של לי ג'וטונג שמערבת צלילים בכלים וסולמות מסורתיים עם כלים ותפיסות מודרניות יותר, עיצוב תלבושות שיש בו לא מעט מגזרות מלבושים מסורתיים, אך הביצוע נעשה בעיבוד חופשי, פרקטי יותר ומוקפד פחות. יש יאמרו רשלני, אך מותאם לרוח ההבעה האסתטית הכללית. כל עוד הוא מעלה ניחוח של זמנים אחרים ומקומות רחוקים. ולקינוח קיבלנו עשרות פנסי נייר לבנים תלויים קרוב לתקרה ומאפשרים חיבור ישיר לתרבות שמוכרת כביכול, באמצעות האביזר הנאה , שבא כקרן אור מבין קפליו של עולם זר ומוזר .

יש להעריך את ניסיונו של יאנג האילונג  לחפש דרכים שבאמצעותם יבטא את התמורות שחלו בתרבות הסינית בעשורים האחרונים וכן להעביר מסר חתרני שללא ספק מתכתב על השחיתות השלטונית במדינתו, שמוכרת לכולנו גם במדינתנו, והפעם לא ננסה למנות עוד אחרים.

דרכו של יאנג בהחלט מעניינת, אם כי ניכרו עקבות של בוסר וחוסר מהוקצעות, בתקווה שמאחורי הפינה תבוא להקה מיומנת עוד יותר שתביא לפתחנו שאלות מפתיעות.