Lyon- Biannale de la Danse- ora Brafman

ליון – 'אירופה', הביאנלה ה-11 למחול.

 

מזה עשרים ושתיים שנים מתקיימת בליון ביאנלה למחול שהפכה תוך שנים לאחד מפסטיבלי המחול הגדולים והחשובים בעולם. מיסדה ומנהלה האמנותי הוא גי ד'ארמה ( (Guy Darmet – שאף מנהל את המרכז למחול 'מייזון דה לה דאנס' (Maison de la Danse) שבו מתקיימת פעילות מחול בינלאומית כל השנה- החל למקד את הפסטיבל סביב נושא גיאוגרפי בערך במחצית הדרך. החלטה זו איפשרה לו להתמקד בלהקות שיש להן מרכיבי תרבות משותפים, אם כי  לא זהים, לדוגמא פסטיבל שכותרתו 'טרה-לטינה' בה השתתפו להקות ממרכז ודרום-אמריקה, 'דרך-המשי' שיוחד למדינות אסיה או 'מדיטרנה' שבו לקחו חלק להקות מאגן הים-התיכון וכן הלאה. חשיפה מוגברת ללהקות בעלות זיקה גיאוגרפית קרובה, איפשרו לקבל, או לנסות לקבל תמונה יותר מורכבת כתוצאה ממבט רוחב נושאי, בניגוד למרבית הפסטיבלים שלהם אופי יותר אקלקטי.

 את הביאנלה ה-11 שהתקיימה בסתיו 2004, ייחד ד'ארמה ליבשת אירופה בעקבות הצטרפותן של מדינות מהגוש המזרחי לאיחוד האירופי, מתוך נקודת מוצא פוליטית התומכת במהלך ומניחה שהתוצאה תוביל להעשרה והפרייה הדדית של תרבות אירופה העתידית. הבחירה נעשתה לאחר חיפושים אינטנסיביים אחרי 'תגליות' מקומיות שעדין לא נחשפו במערב  ונסיון להציב את היוצרים ואת הלהקות הללו בסמוך ללהקות מובילות ומבוססות יותר ובכך לתמוך בפלורליזם תרבותי, על כל המשתמע ממנו.

במניפסט לביאנלה הנוכחית כתב ד'ארמה: " אירופה, מיתוס. אירופה, מציאות. תצריף של שפות ותרבויות. בינלה זו היא הצהרות אמון באנשים וכל האמנים הנמצאים  תמיד בחזית התמורות ההדדיות, ומצביעים באופטימיות על מבט העמים קדימה". לדבריו, הביאנלה אירגנה חגיגה גדולה שבבסיסה פתיחות לתרבויות אחרות וליצירתיות. אירופה הייתה המקור לטכניקות,  לקודים ולטאבו של אמנות המחול- כמו גם לחירותה לבטא את מהפכיה ולראייה- הביאנלה.

בפסטיבל התקיימו כחמישים מופעים של להקות שונות, כולל מספר תכניות ייעודיות לקהל צעיר וכמובן המצעד המסורתי שבו משתתפים אלפי רקדנים, שמשך אליו מעל ל- 300,000 צופים. סביב הפסטיבל מתקימות פעילויות אמנות ומחול רבות הפתוחות לקהל הרחב ומשרות אווירה פסטיבלית בעיר.

לאחר צפייה בקרוב למחציתן, כולל להקות מרומניה, פולין, צ'כיה, הונגריה, אסטוניה, יוון ועוד, קשה לומר שהיו ביניהן תגליות אמנותיות אדירות שנסתרו מהעיין בגלל ריחוקן ממרכז העשייה האירופית.

אולי ה'תגלית' של הפסטיבל היא דווקא',  'Ballet Mainz'להקת בלט גרמנית ממינץ שנמצאת על התפר בין מחול ניאו-קלאסי למחול עכשווי – שיוצא מבסיס קלאסי מוצק – ולא הרבתה לסייר. בליון היא קיימה את חשיפת הבכורה שלה בצרפת.  להקה זו כמו להקות בלט גרמניות רבות אחרות לא ממש נחשפות מחוץ לגרמניה וזה לא מפתיע, אם נקח בחשבון שיש היום בגרמניה 86 להקות בלט קבועות ובהן 1500 רקדנים. 

את הלהקה מנהל כיום מרטין שלאפפר Martin Schlapfer) ), צעיר ממוצא שוויצרי- שניהל בעבר את להקת 'בלט ברן- שלמרות נסיונו הניהולי הרחב, הוא רואה את עצמו ככוריאוגרף שעדיין בתחילת דרכו כיוצר של עבודות באורך מלא. לליון הוא הביא עבודה לשמונה עשר רקדנים הבנוייה על המוסיקה הכה תובענית של באך- 'אמנות הפוגה'.  עבודתו זו משקפת אישיות יוצרת בעלת עיין חדה לפרטים, תפיסת במה אנינה, יכולת פיתוח מערכות יחסים ודמויות מורכבות תוך צניעות בסיסית יוצאת דופן ומוסיקליות נפלאה. הלהקה חושפת קבוצת רקדנים בעלי יכולת מרשימה , אבל באירופה, רקדני בלט מצוינים זה אולי לא סיפור גדול.

מי שהיום הוא בהחלט סיפור גדול ואפילו גדול  מאד, הוא מנהלה האמנותי של להקת המחול האיטלקית 'אטרבלטו'    (Compania Aterballetto) שמנהלה האמנותי הוא הכוריאוגרף מאורו ביגונזטי. (Mauro Bigonzetti)- – . מצער מאד כי למרות מגעים שונים, להקת 'אטרבלטו' הנפלאה, עדיין לא נחשפה לקהל בישראל.

להקתו של ביגונזטי העלתה שלש מיצירותיו: 'וספרו', 'כלולות' ו'קנטטה' '(Vespro, Les Noce, Cantata)  כשהשתיים האחרונות הן יצירות מופת ולא פחות.

את 'כלולות' הראשון למוסיקה של סטרווינסקי יצרה כזכור ברוניסלבה ניז'ינסקה ל'בלט רוס' ב-1923 .  

במהלך השנים גם כוריאוגרפים נוספים העלו גירסאות שלהן ובהם אנז'לן פרלז'וקאז' (בארץ- בביצוע להקת 'בת שבע'). 'כלולות' של ביגונזטי ל-18 רקדנים חזקה באופן מרהיב וגורמת לפרץ אדרנלין ודופק מואץ לצופיה. בסצינת הפתיחה יושבים תשעה גברים על שרפרפים גבוהים מצד אחד של הבמה ומולם תשע רקדניות וכולם מנדנדים בפראות את הכסאות. ביניהם שולחן ארוך ששימש כבימת הקרבת קרבנות, זירת מאבק המינים, טריטוריה נחשקת או חיץ בין כוחות מתנגשים. עולם ומלואו.

העבודה שסיימה את הערב היא יצירת המופת שלו 'קנטטה' (Cantata ) שלוותה בארבע זמרות פרועות וחצופות שזימרו את השירה הנאפוליטנית בחושניות של חתולות רחוב. ביגונזטי השתמש באלמנטים ומבנים פולקלוריסטים שנגרסו, עובדו ונטמעו בשפת תנועה עשירה, עכשווית, מרובדת ומורכבת . יצירתו טבולה ביופי מרהיב, חכמה ואנושיות נדירה והצפייה במקצביה הכובשים, בתנועה הפראית ותחושת החופש שעוררה, הציפו געגוע שנגע באהבה. 

 

עניין רב עוררה גם להקת ' אפוטוסומה', ( APOTOSOMAׂ)  של אנדוניס פונדיאדאקיס (Andonis Fondiadakis) , לשעבר, רקדן מבריק בלהקת 'בלט ליון' ((Ballet de l'opera National de Lyon.  להקתו של אנדוניס נמצאת בתחילת דרכה האמנותית וכבר עכשיו הוא מעורר סקרנות רבה לגבי יכולותיו ככוריאוגרף.

אנדוניס, יליד כרתים, לקח קבוצה של שישה רקדנים לאי הולדתו סחוף הרוחות ושם, תוך הכרות עם הווית המקום, נופיו ואווירתו, יצר את העבודה למוסיקה מקומית. העבודה משלבת באופן מרשים אלמנטים דרמטיים של מיתוסים עתיקים עם שפה כוריאוגרפית עכשווית. אנדוניס והרקדנים המבריקים שלו יצרו מחול דחוס, נועז ועצמתי, בעל לקסיקון תנועה שיש בו מחד, פראות של כוחות טבע מתפרצים ומאידך, שליטה כבושה ומרתקת. 

רקדן נוסף שעורר עניין יוצא דופן הוא מייקל שומכר (Michael Schumacher ), אחד המבצעים המבריקים של וויליאם פורסיית' ( William Forsythe ) שיצר עבודת אימפרוביזציה בשבילי הגן הנסתר של  המוזיאון ב- Palais Saint Pierre-. בין ערוגות התבלין, מדשאות, מקבצי פריחה והמזרקה.  שומאכר מדלג כשקהל עירני, מזדמן, מזדנב בעקבותיו. למרות קשיי המקום ושינויי מתמיד במצע עליו מתרחש המחול, הוא מצליח לרגש, גם כשהוא נח על הדשא וכמעט לא זז. עבודה מסוג זה הייעודית לאתר ( Site specific ), היא מטבעה חד פעמית ואפשר לראותה כמעט רק בפסטיבלים.

לא מזמן הופיעה בארץ לראשונה להקת התאטרון מחול של  'תאטרון הלאומי של צפון יוון'  (National Theater of Northern Greece)  בניהולו של קונסטנטינוס (קוסטה) ריגוס  (Konstantinos Rigos). בישראל הוא העלה את 'מסע חורף שלו ובביאנלה בליון את '  'Swan Lake City, שהיא עיבוד חופשי ביותר ודי  מוטרף ל'אגם הברבורים' עם קולאג' מוסיקאלי פרוע כמעט כמו הדמויות ההזויות המאכלסות את הבמה.

תאטרון המחול הזה מתחולל אי-שם, באתר קמפינג עלוב, כשהדמויות הכוללות ברבור אלבני אלים, נערה טכסנית חצופה, מעין זיגפריד ואודט ושאר 'ברבורים' – אם מתעקשים להצמד לדימויים מהמקור-  יוצרים תאטרון-מחול מלא באביזרים ודימויים חזותיים מפתיעים, שמעלים התרחשות קומית פרועה, רבת יופי.

בין הלהקות שלקחו חלק בפסטיבל ומוכרות גם לצופים בישראל היו גם להקת Random  מאנגליה , Kitt Johnson  ו-  Granhoj Dansמדמנרק, , Tero Sarinen מפינלנד, III NDT  מהולנד,   Jan   Fabre   , מבלגיה ו'בלט האופרה של ליון'.

האחרונה, העלתה בפסטיבל שלש  עבודות: של Russel Maliphant,   Chrisitian Rizzoו- William Forsythe  שנמצאות ברפרטואר השוטף שלה. עבודתו המרשימה והמדויקת של פורסית'  One Flat Thing, Reproduced  מתרחשת במעברים הצרים שבין מערך צפוף של שולחנות המכסה את הבמה ויוצר אילוצים ייחודיים. אבל התרגשות מיוחדת גרמה עבודתו של ראסל מאליפנט, רקדן מחונן בפני עצמו, שמדי עונה הוא הולך ומתפתח וחושף שפה ייחודית, עשירה ומעודנת. בעבודתו החדשה לקבוצת רקדנים גדולה מבעבר- בעידודו וטיפוחו של יורגוס לוקוס (  (Yorgos Loukos ' מנהלה האמנותי של הלהקה ואחד מאנשי המחול הדינמיים והמשפיעים ביותר בצרפת- הוא מתגלה במלוא עומקו היצירתי. ברצפי- התנועה שהוא יוצר, תמיד מתקיים הגיון קינטי צרוף והקומפוזיציות שלו הרמוניות ובעלות זרימה אלגנטית.

שיקולי פוליטיקה תקציבית והטמפרמנט האישי של גי ד'ארמה, מנהלו של הפסטיבל, מביאים אותו לתמוך מדי שנה בקיומו של מצעד להקות עתיר משתתפים, חגיגה פופולרית – שלא לומר פופוליסטית – בת שעות, ששואבת, נתמכת ומעורה מכבר בחיים הקהילתים והיא ה'בייבי' שלו. שיקולים דומים מובילים אותו לתמוך בהבאתם של להקות פולקלור נטו בכל אחת ממסגרות הביאנלה שהוא מייצר. הפעם ראיתי רק שתיים מהן: להקת 'הונבד' Honved  ההונגרית ולהקה קטנה מרומניה בשם IZA שהתואר 'אותנטית' הולמת אותה ככפפה.  היא מורכבת מזמרים ונגנים שכולם גם רוקדים. המשתתפים הם קרובים, חברים ושכנים בטווח גילים רחב שמתחיל בעשור הרביעי לחייהם ומשתרע עד לשביעי, שהתאספו כדי להנות ללא אידיאולוגיה מרחיקת לכת.  קבוצה חביבה ונמרצת זו, כאילו נלקחה מכיכר אחד הכפרים הנידחים בהרי הקרפטים בזכות תושייתם.

לראות אותם באותו יום, בין האילתורים של מייקל שומאכר בגינת המוזיאון ויצירתו של ראסל מאליפנט בבית האופרה המרהיב של ליון, זו התגלמות החשיבה הרווחת היום, שבה קידוש פלורליזם ורב-תרבותיות מהווה תשובה מוחצת לתמיהות בורגניות.

 

 

 

 

 

 

 

 

  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *