Jerusalem Ballet- Memento. Suzanne Dellal, September

צילום: באדיבות יח'צ

נדיה טימופייבה, מנהלת אמנותית של 'בלט ירושלים' העלתה בבכורה את 'ממנטו' (Memento ), עבודה שמתבססת על אירוע היסטורי דרמטי וחריג. מדובר בגורלה של פרנצסקה מאן, רקדנית בלט יהודיה-פולניה, שהרגה את ג'וזף שילינגר, קצין נאצי  וכנראה פצעה קצין נוסף כחלק ממרד ספונטני, דקות בטרם היא, כל בני משפחתה ואסירים נוספים עמדו על סף כניסה  לתאי הגזים במחנה ההשמדה אוושויץ-בירקנאו. תוך דקות נורו האסירים מחוץ לתא הגזים.

טימופייבה שהתרשמה עד מאד מדמותה של הבלרינה הצעירה, אף מאמינה שהכשרתה כרקדנית בלט, אפשרו לפרנצסקה לבצע מחווה הרואי שכזה.

הרצון להתמודד עם יצירת מחול ומוראות השואה הוא כהליכה על חבל דק מעל תהום פעורה שהסיכוי לעבור מצוק אחד למשנהו מורכב משורה של סיכונים רצופים, כמעט חסרי סיכוי.

טימופייבה נאחזה באזור הנוחות שלה, שדה הבלט הנרטיבי המסורתי שאפשר לה לטוות סיפור מפורט, חד משמעי, שנשען על רשת צפופה של מרכיבים תיאטרליים – כמיטב מסורת הבלט הרוסי- ללא נוכחות תת-זרמים נרטיביים נסתרים. עם זאת, הגישה של טימופייבה אינה טהרנית והיא משלבת בעבודת הבלט גם מרכיבים סגנוניים אחרים, שמשקפים גישות בימתיות בנות זמננו, ואותם היא משלבת בהצלחה.

בעבודה משולבים שישה עשר רקדנים, חלקם אינם מקצועיים ( מקצועיות, ליתר דיוק) עדיין , כדי לעבות סצנות מסוימות וגם כאן, אופן שילובן נעשה באופן נכון ומושקעת בו מחשבה ותבונה בימתית.

זו קודם כל השקעה מוקפדת אם כי לא תמיד השמירה על קו הסיפור דורשת הסטה לסיפורי משנה שמבססים יחסים בתוך החוג המשפחתי, חלקם, הם חומרי 'מילוי' שאינם מקדמים את הנושא המרכזי, או ביצועי חלק מהמשתתפים לא די טובים.

לשני הרקדנים המובילים בלהקה יש תרומה יוצאת דופן  ללא תחרות. מדובר ברקדנית הותיקה והמנוסה מריה סלקטור בתפקיד פרנצסקה ואבי לרנר המרשים בתפקיד הקצין הנאצי , המבוצע בכישרון יוצא דופן בעיקר מבחינת בניית דמותו המורכבת.

שמיהם הצליחו ליצור פרסונות בימתיות מורכבות שמשכו את כל ההפקה קדימה, למקום שבלעדיהם, לא הייתה מגיעה אליו.

בנוגע לנוכחות שאר הרקדנים בקבוצה, חלקם עושה עבודה ראויה והתפקיד שהם מבצעים, מגלם על פי רב את יכולותיהם, שעליהם הוא תפור וכך, לא היה מצב שבו רקדנים נדרשו לחצות את גבול היכולת שלהם ומנעו מבוכה מבחינתם ומבחינת הצופים. קבוצה נוספת בתפקידי ניצב, או מקהלה אף היא טופלה, למרות המגבלות הנראות לעין, באופן נבון. כל אחד מהמשתתפים הבין את דמותו במחזה הבימתי ובמסגרות אלו, יכול היה לממש את יכולותיו..

הקושי העיקרי נבע מהטיפול בנושא שלשמו התכנסנו- שואה ובלט.

אינני סבורה שאסור, או אי-אפשר ליצור עבודות בלט על שום נושא בעולם. יש רק מלכודות שקשה להימלט מהן ולצאת בשלום. בדרך כלל , מה שצריך, זה כישרון רב, מקוריות, הימנעות מקלישאות, הימנעות מלהדגיש את המובן מאליו, הימנעות מלהאכיל את הצופים בכפית.

בקיצור- היכולת לזכור שאנחנו לא בשיעור היסטוריה דידקטי, אלא בהתמודדות עם ביטוי אמנותי, מורכב כעומק הסוגיה הנידונה.

לא מדובר גם בפריצת דרך שדורשת להמציא את הגלגל מחדש. על הבמה, במוסיקה, באמנות הפלסטית. הטיפול הנושא טופל גם באמצעות קריקטורות נשכניות ומופעי סטנד-אפ מבריקים שבהם אפשר וראוי היה להגיד משהו אישי ולספק מבט חדש על הבור הכי עמוק בעולם הנקרא שואה.

א פריורי, יש קושי לדמיין סצנה שבה מרקדים, טופפים על אצבעות באלגנטיות כאשר קבוצת חיילים נאציים העונדים צלב קרס על זרועם, חולקים אותו מרחב, בלי להרגיש טעם מר, רע על הלשון.

ככל שהסצנה מנסה לדמות מציאות ברמת פירוט רבה יותר, הסיכוי לשמור על אמינות אמנותית הולך ונחלש.

אלה שעמדו במשימה במכלול תחומי ביטוי אמנותי, נדרשו לרגישות, לחשיבה מקורית ושימוש מוגבר ביכולת הפשטה.

שימוש, כפי שהיה כאן, בסירנות, קולות הפגזה, נאום היטלראי ברדיו והדי המון מריע לרגליו, צלבי קרס על הזרוע, המנון גרמני, שירת התקווה של הניצולים , בקונטקסט של 'ממנטו', לא עוברים בטוב.

כל אלה מנמיכים את העבודה לכדי משהו קל לעיכול, שנלעס היטב ועובד לצריכה פופוליסטית שלא נמנעה ממוקשי קיטץ'. חלק גדול מאלה ניתן היה לנטרל מוקדם יותר עם קצת יותר תשומת לב ועידון.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *