Uri Flomin and Helena Franzen- USA/Sweden, Yerushalmi Hall, August 12

צילום באדיבות יח'צ

בין הכוריאוגרפים הישראלים שגרים ועובדים מחוץ לישראל תקופה ארוכה ולרב לצמיתות, שהוזמנו להופיע בסוזן דלל במסגרת 'תל אביב דאנס 2019', נמצא גם אורי פלומין, שעבר לניו יורק לפני שלושים שנה.

על במת אולם ירושלמי המשופץ, פלומין מעלה עם שותפתו הלנה פראנזן  דואט-'לפגוש אותך'  שעוסק בבדיקת הקשר החברי שלהם במהלך שנים רבות. את העבודה מלווה המוסיקה של יוקה רינטמאקי (Jukka Rintamaki), מוסיקאי שפראנזן כבר עבדה אתו בעבר.

שניהם רקדנים בוגרים וכשהם עומדים במרכז הבמה קודם שיחלו לזוז,  העיניים מסמנות הבדל בולט, חורק.  פראנזן דרוכה, דקה, שרירית והיא כבר מחכה לצליל הראשון שיסמן לה את הצעד הראשון  מול קהל.

אורי, לעומתה, מקיים כנראה אורח חיים ומשטר עבודה שונים, וחולצת הטריקו הרחבה לא מסתירה את העודפים סביב מותניו. הוא נראה מתוח. זה לא עוזר לו ל'התחמם'. הוא עסוק בלאסוף עצמו אל מול האתגר- אל מול הביצוע. לא אחת הוא מסתפק בסימונן של התנועות, בעוד פראנזן עסוקה וממוקדת בלרקוד אותן.

כל משפט תנועה מבוצע בדיוק ובבטחה ולמרות שהיא אולי לא בשיאה מבחינת יכולותיה היא עדיין בכושר, ובנוסף, היא מעניקה איכות, חשיבה בוגרת, הבנה של דקויות ושינויים בכל מפגש ביניהם. האינטנסיביות שלה נשמרה, הריתמוס בשליטה גמורה.

על פי איכות התנועה של פלומין היום, אין לדעת איזה רקדן הוא היה בעבר, שאז אולי הוא היה יכול  לבטא את כוונותיו כמבצע. כיום הוא עצור ומודע לעצמו ולכן עושה מאמצים כבירים לעמוד בקצב ובמורכבות התנועה המשותפת שלו עם הפרטנרית שלו ופניו מרצינות, עיניו דואגות.  זה מתבטא אפילו בתנועה פשוטה כמו הנפת יד בודדת, שנעשית במכניות מסוימת, ללא הטענה אנרגטית , וזה לא קשור לשרירים שמתדלדלים מטבע הדברים בגיל מסוים, אלא זה בא ממקום פנימי שלא יכול, או לא מנסה לטעון זרימה תת עורית שתעניק לתנועה איכות ובמקרה הטוב, גם משמעות.

מדובר בדואט שעיסוקו העיקרי הוא במערכת יחסים יציבה בבסיסה, אם כי ידעה גם עליות ומורדות, כעסים ואכזבות. מורגש כי הכוח המניע במקרה הזה נמצא בידי פראנזן, שערה לפער הנוכחי ביניהם כמבצעים והיא עושה לא מעט כדי להוציא את הפרטנר שלה טוב, להחליק נקודות תורפה ולנצל חוזקות יחסיות, כפי שנראה במחצית השנייה שבה הוא גם מבצע כמה הרמות באופן די חלק, עושה שורה של תפקידי תמיכה בתזמון הנכון . בשלב שבו אפילו התחמם הגוף והוא עומד בקצב מהיר יותר של שינויים ומהלכים, והגוף מתחיל לזכור ומקווה לסמוך על עצמו, אבל הנרפות הבסיסית לא מתמוססת.

בשלב שנדמה שהם מיצו הכל, בא רגע בו שניהם שוכבים על הגב . התאורה סביב הוחלשה וספוט חם אחד ממוקד על רגע בו הם מרימים יד המשתרגת ליד, על שקט יחסי. זה רגע שלוקח את הזמן ונטען בביטוי יפה של ידידות. איזה סיום מקסים ורגיש.

אלא שלא, הערב לא נגמר. המוסיקה של רינטמאקי ממשיכה ליצר אוירה מלנכולית, שמלווה את הכוריאוגרפיה הפרטיקולארית ותומכת בהולכתה פנימה על חשבון הדרת תקשורת מלאה עם הקהל.

בסך הכל זו עבודה צנועה, מינורית, שיכולה הייתה לספק מסגרת לא רעה לשני רקדנים בעלי יכולת וכריזמה, אילו רק.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *