Sharon Fridman Company (Spain). Suzanne Dellal, August 7, 2019

צילום: באדיבות יח'צ

אם כי הכוריאוגרף שרון פרידמן יושב במדריד כבר שנים רבות , קשריו עם אמנים ישראלים ועולם המחול הישראלי נשמרים. להזכירכם, פרידמן שימש בתפקיד אחראי בלהקת מיומנה השנייה, באנסמבל שהוקם במדריד כדי למלא את עודפי הביקושים למופעי מיומנה בעיקר באירופה.

הוא מקיים קשר עם ורטיגו ויצר עבודה תוססת ואנרגטית עבור ורטיגו לפני שנים אחדות ובמקביל עבד עם אמנים ישראלים בהפקות שלו. שכן, בשני עבודות הדואט שעלו זה עתה בסוזן דלל במסגרת העונה הבינלאומית, גם ההלחנה והביצוע לצד עיצוב הסט, תאורה והתלבושות נעשו בשיתוף פעולה עם אמנים ישראלים.

כאמור, פרידמן העלה שתי עבודות בסוזן דלל;  את Hasta Donde…?  ( כמה רחוק.. מ- 2011)  ו' A Dose of Paradise' , (מנה מגן העדן) בבכורה עולמית.

שתי העבודות הן תוצר שפת הנוחות של פרידמן שאתה יצא לדרך ואתה זכה לפריצה בינלאומית אחרי 'הסטה דונדה'. שפת הקונטקט שהולמת היטב את מזגו ואת האנרגיות החזקות שלו. השימוש שלו בסוגה הזו מראה שוב, שטכניקה באשר היא, היא אך כלי עבודה , ולא הליבה המרכזית ליצירת מעשה אמנות.

החומרים לדואט 'כמה רחוק' שפתח את הערב הם עיבוד חומרים שבבסיס העבודה המקורית שאותה בצע פרידמן שהיה רקדן בעל נוכחות חזקה ביותר יחד עם רקדן ללא פחד, צעיר ממנו –ארתור ברנרד- שנדמה שהיה יכול לעוף. הביצוע המדויק והמורכב הותיר בסוף הערב קהל חסר נשימה.

את מקום המבצעים המקוריים מילאו שני רקדנים מלהקת 'ורטיגו'- אייל וייזר ותומר נבות. שניהם רקדנים בעלי יכולת שבזמן שהוקצב לעבודה – להערכתי כרבע שעה- הם מיצו את הכוריאוגרפיה התובענית מבחינה פיסית, שארוגים בה חילופי מעברי עמדות כוח בין שני המבצעים, שהוכיחו רגישות והכלה הדדית. את המוסיקה שלוותה את היצירה הלחינו עידן שמעוני ועופר סמילנסקי שהעשירו את רוח העבודה במרכיבי מוסיקת עולם. הם גם אלה שהלחינו את המוסיקה לעבודה החדשה של פרידמן 'מנה מגן העדן'.

מההכרות המזדמנת בעבר עם עבודותיו של פרידמן, לא היה דבר שהכין אותי לדואט בין שתי הרקדניות, שהעלה בכמה דרגות את חיפושיו של היוצר אחר קולו העמוק ואמיתי, קולו הייחודי. היה זה דיאלוג מרתק ומתפתח בין שתי רקדניות צמודות, שאוחזות זו בידה הקרובה של חברתה, כשבמהלך מרבית הדרך הן עומדות במקום על פיסת ריצפה הקטנה ממטר מרובע אחד.

זו עבודת 'קונטקט' על פי הכללים , אלא שהיצירה הגדירה מחדש את גזרת הסוגה.

אם כבר מדברים על וירטואוזיות,  הרי שהביצוע של מלאניה אולסינה ומריה דה דואנאס (Melania Olcina and Maria de Duenas' )היה בדיוק כזה. וירטואוזי.  למרות שטכניקת הז'אנר עמדה במקום משני. 

פרידמן יצר מארג מהודק מאד של סדרות של מחוות ומשפטי תנועה בעלי אינטנסיביות עצומה שהולכת ומתנחשלת תוך דיאלוגים גופניים, אבל תחילתה בהתקדמות מאופקת, אם כי לא לאורך זמן.

ככל שהמחוות והתנועות נדרשו למורכבות רבה יותר , כך התעצמה ההבעה ומקצביה  והזכירו סחרור של לב סופה מסתחררת , הדוחקת בהן הלאה, מאתגרת את שיאן וגבולם.

במערכה השנייה של העבודה הייתה מוחשת מאד תרומתו של עיצוב התאורה  לצד הכוריאוגרפיה והמוסיקה והיא שימשה כעמוד תווך שלישי בארכיטקטורה של היצירה.

כבר בעבר השתמש פרידמן באפקטים חזותיים מתוחכמים, מבוססי תאורה, בעבודתו 'All Ways' ( כל הדרכים או תמיד), שם הצליח להפוך את החלל הריאלי לתמונת נוף עשירה, עשוייה ממעברי אור וצל שמשתנה ברגע. תמונת הנוף עשויה חומרים לא מוחשיים באינספור גווני אפור ושלבי שקיפות מתעתעים כמו בחלל של 'זמן חלום' במובן האבוריג'יני. זה היה זמן חלום שבו הרקדניות שקעו ונעלמו בתוך שכבת עננים דחוסה ומשם הם שבו, אחרי שעברו מטמורפוזה בהינף עפעף.

הייתה זו עבודה מענגת, מיוחדת, שזכתה לביצוע מעולה והעניקה רגעי ריגוש וקסם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *