'מה עכשיו'. כוריאוגרפיה: הלל קוגן, אולם 'הבית', יפו, 29 ביולי

צילום:

עבודתו החדשה של הלל קוגן 'מה עכשיו', תהיה פרק אחרון בטרילוגיה. קוגן קושר את העבודה הזו ל'אוהבים ערבים'  ו'הברבור והסרסור', שאליהם מצטרפת 'מה עכשיו'. המשותף לשלוש העבודות הוא שימוש בחומרים ארס פואטים.  כאן הכוונה להתייחסות ישירה רפלקסיבית על היוצר הנמצא בתהליכי הבניה, חשיפת התהליך הראשוני בסטודיו שבו היוצר מחפש אחר  חומרי הגלם שלה והעלאת טכסט שנוגע בהגדרות שדה היצירה.

במובנים רבים, העבודה עושה דרך נועזת במסע חקר כאשר על הבמה קוגן מעלה חומרי גלם וחושף תהליכי ניסוי וטעייה של היוצר שהוא מגלם, בשלב שליוצר אין מושג עדיין, כביכול, מה יצא ממנה.

בשלב הראשוני הזה כשקוגן מנסה לאלתר כמה וכמה רצפי תנועה וזונח אותם, מחליף מוסיקה ומנסה למצוא קצה חוט מחדש הקהל הופך להיות שותף לתהליך, לחיבוטים, אם כי אין לו דרך לדעת מדוע הניסיונות נידחים.  

התהייה 'מה עכשיו' –כשמה של העבודה- מעלה חשש, לאן כל זה מוביל, האם מתוך שלל חומרי הגלם יגיע פתרון, סיכום, או מחול ,אמיתי" שבגינו הוא הגיע.  בשלב זה הוא רואה איך התאספו כמה אופציות שאולי יהפכו אחר כך לחומרי גלם. .

'מה עכשיו' היא השאלה. שאלה קיומית מטפיזית או פרקטית. האם אין זה מה שאומר האמן לעצמו ברגע שהוא עומד לבד בסטודיו, הכי לבד, לפני שהוא מתחיל לבנות עבודה חדשה.

שם העבודה נכתב באופן מפורק. בהנחה שלא מדובר רק בבחירה עיצובית, אולי זו דרך להשהות את השאלה שמאחורי השם, או שמא זו הצהרה על אג'נדה שאומרת כן לפירוק, לא למסגרות צפויות.

בקצה הבמה יש מחשב פתוח, גליל נייר טואלט, בקבוק שתייה. קוגן קם ומתחיל ללכת במעגלים. מבעו מודאג משהו. הוא מגביר קצב, הגו מתכופף קדימה והידיים מטלטלות  כשל שימפנזה. עוד שורה של אלתורים והסקיצות הראשוניות עדיין  לא מובילות אותו לשום מקום. שוב הוא מנסה להחליף את המוסיקה.

למזלו הטוב, נכנסת לבמה הפרסונה שמגלמת שרון צוקרמן וייזר, שותפתו לערב ולדיאלוג שביניהם, שעובר אף הוא כמה שלבי בנייה ודקונסטרוקציה. .

צוקרמן מתגלה כבת זוג שתעשה הרבה כדי לשלוף את קוגן משקיעה בעתות ייאוש. היא כאן בתפקיד הפרטנרית שתנסה להיכנס לראש שלו כשהוא מתעטף באלם מרב מחשבות. היא זו שתשקף אותו וגם זו שלא פוחדת להתעמת אתו, או גם להרים קול. היא תצחק ותצחיק אותו בין התלבטות אחת לשנייה. היא בהחלט עוברת כאן כפרפורמרית  מוצלחת ושותפה קשובה ומגיבה.

קוגן עושה כאן מהלך מעניין בשונה משתי העבודות הקודמות שהוזכרו לעיל, שבהם הוא הפליא לנסח דברים במילים. רב הטכסטים המתוחכמים שכתב לעבודותיו הקודמות היו לא פחות ממבריקים.

מאחר וזו עבודה על שני רקדנים בסטודיו ריק שבו שרון והלל רק מתחילים מסע שבו לאמון מקום ראשון, סביר להניח שהדואט הוא פרי שותפות מלאה. עם זאת, קוגן, הבכיר ממנה בגיל ובמוניטין, מפנה לה הרבה מקום באמצע למרות יכולתו להעביר מסרים מורכבים בכמה אמצעים במקביל. יחסית לתסיסה של צוקרמן, קוגן נראה מסוגר ועצור קצת, לאור חלקו הדומיננטי גם ב'אוהבים ערבים' וגם ב'הברבור והסרסור'.

דבר מה חורג מהאיזון במערכת שנוצרה בין שני השותפים.  קצת קשה לקבל את זה מאחר והניסיונות להתקדם יצירתית- וחייבת להיות הנחה שקיימת בכלל מטרה כזו – סובלים כביכול מלא מעט חסמים. טוב שיש אופציה; בכל פעם שאחד מהם מרגיש תקוע, מפוספס, הוא מחליף מוסיקה, רובה ג'אז משובח, כך שלא הכול לשווא. ברגע של השראה, קוגן מאלתר על המוסיקה – שכוללת אף היא אלתורים אינהרנטיים משלה-  ועולה על גל של תיפוף מהיר שרק מתגבר ומגיב לו בתיפוף באוויר כשהוא עומד על רגל אחת ומנפנף בקצה רצחני בכף רגלו השנייה.

סצנה נוספת שגם היא מעלה חיוך היא זו שבה צוקרמן קולעת צמה ותוך כך שואלת אותו 'מה אתה עושה?' שאלה שמובילה אותה לנסות ולהצטרף לקטע בו הוא מקיש באצבע צרידה את הקצב. כשנקישותיה מסתנכרות עם שלו, פניהם מוארים. צוקרמן מוסיפה בסוף אלתורי קולות צוהלים; היא מיללת, הוא נובח, היא עושה מה והוא מיאו.

בחיקה של  צוקרמן נפלה סצנה שבה היא מקטרת כי המדינה מתפרקת ועוד אחת שבה היא משחקת תפקיד של אישה המנסה להסביר לקהל מה זה מחול עכשווי  בהנחה שכולם סגורים על האופרה ומחזיקים במנוי לקאמרי. הטון שבו היא נוקטת מתנשא לגבהים ובמקביל היא קורצת לקהל הבית, שבערב בכורה זה יש בו לא מעט מוזמנים שבויים. ואכן, פה ושם נשמעים גיחוכי הסכמה. הביצוע מצוין, אבל מה תפקידם במכלול .  לרגע הם השכיחו שהערב נבנה על ערימת פרגמנטים, שמשמרים סוג של ארעיות שהשתדכה לשלד הרעיוני המוביל..

לא עובר זמן ועל הבמה מתרחשת 'מריבה' בין השניים. קוגן מאשים אותה שהיא מסרסת אותו. באמת. היא  מאשימה אותו בהשתקתה. ובסוף הם יסגרו במעין ראפ..

בסופו של ערב מהדהדת  אמירה נפוצה : לא חשובה התוצאה, חשובה הדרך. האומנם?

להסיר ספק, יש בערב רגעים משעשעים, חומרים לא צפויים במשורה. היו גם רגעי דיאלוג נונסנסיים שהזכירו סצנות סיינפלדיות משעשעות על כלום, במודע..

הגיוונים האלה מחברים את העבודה שמשייטת באגם ארס פואטי ליובלים שמרפררים ל'ארט פוברה' (אמנות ענייה), שהייתה תנועה רדיקלית של אמנים באיטליה של שנות השישים שויתרו על תהליכי   סובלימציה וביקשו לערער על היררכיות לטובת שימוש בחומרים דלים, ממוחזרים. חלק מחבריה עסקו גם בפרפורמנס. הזרם ביקש לאתגר מבני כוח, וטען כי אמנות זה החיים ולהיפך. מרכיבים אלה משותפים בחלקן לבחירות של קוגן, שב'מה עכשיו' באות לביטוי בבחירות המבניות, בכאן, בהתרסה אל מול קונוונציה שעבודת במה במחול טוב לה להיות מהודקת –כמו שתי העבודות הראשונות בטרילוגיה שלו- בשבירת הגבולות בין חיפוש אחר חומרים  למחול ושילובם בתגובות ספונטניות, ריאליסטיות של השניים..

מקומה של עבודה זו בטריו לא מובן מאליו. בניגוד לשני הדואטים שקדמו לו, העבודה בהגדרתה אבל גם בעיבודה היא פרומה בהרבה מקודמותיה בכוונת מכוון. זה צעד שדורש העזה והוביל ליצירה ייחודית, אקספרמנטלית מקודמותיה, ואי אפשר לומר שהעבודה החדשה אינה מאתגרת..

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *