תיאטרון מחול ירושלים- 'ורודים'. כוריאוגרפיה: איל נחום, רוברטו סקפאטי, סוזן דלל, 26/07/19

צילום באדיבות יח'צ

 

בהליך רב שלבי, עברה להקת תיאטרון מחול ירושלים בשנים האחרונות מניהולה של תמרה מיאלניק ללהקה עכשווית בניהולו של איל נחום. מאז היכנסו לתפקיד עברה הלהקה מטמורפוזה מרשימה. בתכניתה הנוכחית של הלהקה שתי עבודות; 'ורודים' של איל נחום ובה לוקחים חלק ארבעה רקדנים  וזו העבודה המרכזית בערב. בחלקו השני של הערב עולה עבודה בשם 'תקוות מסע'  של הכוריאוגרף האיטלקי רוברטו סקפאטי. הוצאה לפועל של הפרויקט המשותף של שני היוצרים התאפשר בתמיכת המכון לתרבות האיטלקי .

מדובר באנסמבל רקדנים קאמרי ובו גרעין של רקדנים בעלי יכולת. בעבודה הראשונה, במיוחד, בלטה נוכחות של הרקדן סיימון גנאג'י (ארה'ב)  אבל יש לציין את רמת הביצוע המדויקת של כל המשתתפים.

די מפתיע היה לראות ששני היוצרים, איל נחום ורוברטו סקפאטי בחרו בנושאים שונים וממקורות השראה שאין ביניהם קשר אינהרנטי, אך יש להם מכנה משותף אל נכון מאחר ושניהם בחרו להתמודד עם חומרים רלוונטים למציאות והם בעלי עמדה חברתית- פוליטית שנוגעת באוכלוסיות מוחלשות.

שניהם אגב, לא התפתו לייצר עבודות מחול פלקאטיות, במובן המוכר לנו מזרמים באמנות הפלסטית שהבליטו את וחיזקו אידיאולוגיה פוליטית-חברתית. זה פרח אחרי המהפכה הקומוניסטית בתחילת המאה הקודמת. בנישה הזו הייתה קבוצה בעלת נוכחות לא מבוטלת גם באמנות הישראלית.

בדף הערב מסביר איל נחום כי 'ורודים' שאבה השראה מסרט שמצביע על קשר בין הקהילה הלהטבי"ת  בניו יורק לסצנת אולמות הריקודים בשנות השמונים שפיתחו את סגנון ה"ווג" במועדוני ה'האוס' בהארלם, והשתכללו בעשור שאחריו, בזכות הכוריאוגרפיה פורצת הדרך שלוותה את הקליפ של מדונה בשם זה.

פיתוח סוגה זו סללה את הדרך לפתרונות הלחם תנועתיים ששאבו מביצועים היפ-הופיסטיים וירטואוזים לצד אלמנטים  ותפיסות גוף מהבלט הקלאסי. אין זה בא לומר שזה בא לביטוי באופן מלא בעבודתו הנוכחית של אייל נחום, שבה מתקיימים חיבורים שנובעים מבחירות אישיות שלו.

הדקות הראשונות של יצירה, רגע לאחר שעלה האור על הבמה, הן לא אחת מעין כרטיס ביקור, או סימני דרך לאופן בו היוצר חושף את ליבת אמצעי המבע האמנותיים של הערב.  התמונה הראשונה של 'ורודים'  מותירה רושם מורכב, אפל, של משחק חישוף והסתר המתרחש בשלושה מוקדים מבודדים מוארים חלקית ובכל אחד מהם גוף מתפתל לבוש בגד כהה לצד חפץ דמוי חצי גוף לבן שעליו מוקרנים צללים. מעצבת התאורה ג'ודי קופרמן מצליחה לתת לפתיח עוצמה והשימוש בתאורה מתוחכמת לא שגרתית ממקמת את המחול כאן ועכשיו במקביל לבחירת המוסיקה שתלווה את היצירה לכל אורכה. לצערי אין בתכניה פרוט של מקורות הקולאז' וקרדיט למי שהוסיף מוסיקה מקורית שמעצימה ןגם דוברת את השפה האמנותית של 'ורודים', הן את אווירת התוכן ותרומת אמצעי העיצוב.

העבודה בנויה משרשרת פרגמנטים, רובם מפגשי שניים או שלושה שמתפרקים במהירה ומחליפים ביניהם קומפוננטים. עם זאת יש תחושה של זרימה אנרגטית מתמשכת, כאילו נקודת המבט משתנה ולא הרכב השותפים. המשתתפים מבצעים רצף של תנועות חדות ונמרצות שמגובות במקצבים המודגשים של המוסיקה שמזכירה בחלקה את סגנון ה'האוס' והיא זרז האנרגיה המרכזי. שתי הבנות שלוקחות חלק בעבודה, משמשות מעת לעת סוכנות של המרכיבים הבלטיים , שגולשים למפגשים משותפים שבהם גם לגברים יש חלק. גם אם הן מבצעות במפגשים ביניהם אלמנטים תנועתיים דומים –חלקית- לאלה שראינו בדואט הגברים, הדינמיקה הפנימית אחרת, מתונה יותר.

התלבושות של כל המשתתפים דומות למדי, הן עשויות בד שחור צמוד שעליו מודבקים פסי חומר מבריק מלבני שמכסה את המפשעה וכוכב קטן מאותו חומר מבריק יותר מודבק על אזור הפטמות שעוצבו על ידי ממ"י תלבושות. להערכתי פתרון המדבקות היוניסקסי  מתפקד אחרת אצל שני המינים. אצל הגברים הוא בא דווקא להדגיש את אבר המין ואצל הבנות פשוט חסר לו תפקיד. באותה מידה, חלקים לא מעט במפגשי הגברים לקחו בחשבון מתח מיני בדואטים שלהם, בעוד המערך החושני הפוטנציאלי של הבנות, אם היה, לא הורגש.

להקת תיאטרון מחול ירושלים העלתה ערב מעניין, עשוי היטב וברמה הפקתית ממש טובה ונאה. איל נחום הצליח  לבנות את החומרים התנועתיים בשפה אישית ושיטתית, שיש בה די גיוון ובמקביל גם ריסון.

בחלקו השני של הערב עלתה עבודה קצרה של רוברטו סקפאטי (איטליה) בשם 'תקוות מסע'  שעוסקת, על פי דף הערב בחוסר ודאות קיומית של אוכלוסיית המהגרים בעיקר מארצות המגראב  והמזרח התיכון וארצות אירופה.

בהפסקה שבין שתי העבודות התבקש הקהל להרכיב בית זעיר  מדף נייר מקופל על פי הנחיות ולהניח אותו על שלוי הבמה עם כניסתו. 

תוך דקות התמלאו שולי הבמה בכמה בעשרות בתים לבנים, 'התקווה הלבנה' של מבקשי המקלט.  סקפאטי הרבה להשתמש בשירה ודיבור בשפות ארצות מוצאם של המהגרים ויצר את תחושת ההזרה שמלווה אותם בהתמודדות היומיומית מול המוסדות שבהם הם תלויים ומול האוכלוסייה המקומית שרואה בהם איום.

לעבודה זו הצטרפה רקדנית נוספת. זו עבודה צנועה מרובת כוונות טובות וחשוב שגם בעולם המחול יהיו ערוצים שיחשפו את הקהל אל מול החומרים הללו. הביצוע של הקבוצה, כאמור, היה הולם וראוי וגם כאן, לבד מהמוסיקה וכמה אלמנטים תנועתיים שיש להם כנראה הדים חרישיים של  מקור אתני , הרי היוצר הקפיד לא להאכיל את הקהל בכפית, אם כי המחווה בסיום שבו כמה רקדנים מאמצים אל חיקם את ה'בית' הזערורי המסמל תקווה, לא היה מוסווה, אך נעשה במידה ובאופן מרגש.

המשתתפים: אהד קלמי, ארבל גל, סיימון גנאג'י, אליה אטיאס.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *