Ballet Hispanico (USA)- 'Carmen. Maquia'. TAPAC, July 21

 

 

צילום באדיבות יח'צ

הקדמה

הלהקה הרפרטוארית בלט היספניקו שבסיסה בניו יורק נוסדה לפני כחמישים שנה במטרה ליצור להקה שתשרת את הקהל הלטינו אמריקאי ותהדהד את תרבותו בדומה ללהקת אלוין איילי שעשתה רבות כדי לבסס ולחזק את תדמית אוכלוסיית השחורים באמריקה ולייצג את תרבותם באמצעות שפת המחול בהצלחה אדירה ומתמשכת.

זה ביקורה השני של הלהקה בארץ והפעם היא מעלה את 'כרמן. מאקיה' מ-2014 ('Carmen. Maquia' ) עבודה ראשונה בתולדותיה, של יצירה באורך מלא של הכוריאוגרף גוסטבו רמירז סנסאנו (Gustav Ramirez Sansano ) העוקבת אחרי המוסיקה של ז'ורז' ביזה (Georges Bizet )  שנכתבה עבור האופרה 'כרמן' על העלילה של נובלה של בן ארצו, פרוספר מרימה (Prosper Merimee's) .

יש סיפור

העלילה רוויית יצרים, אלימות ודם שבמרכזה עומדת הצוענייה כרמן, המורדת במוסכמות,  נתפסה בזמנו כנועזת וקונטרוברסלית והבכורה באופרה במחצית השנייה של המאה ה-19 לוותה בסקנדלים, ביטוי גנאי והתפרעויות – בדומה לבכורת 'פולחן האביב' של סטרווינסקי שהתקבלה על ידי קהל ערב הבכורה בפרעות באולם-. מאז, 'פולחן האביב' נחשבת ליצירת מופת מהוללת וכמוה, הפכה 'כרמן'  לאחת האופרות היותר פופולאריות ואהובות.       

לא מעט גרסאות בלט ומחול בשלל סגנונות התבססו על סיפורה המלודרמטי של הצוענייה עזת הנפש ורובן בוצעו על רקע צבעוני, כפרי ובהם רפרופים לזמן המקור באמצעות הסט ותלבושות עם איפיונים תקופתיים.

עיבודו של סנסאנו מגיש אינטרפרטציה לעומתית מבחינת סגנון העבודה ומציב את העלילה בסביבה מונוכרומטית, לבנה של חלקי סט מודולרי מתוחכם, ששומר על סגנון מעוצב, נקי-מינימליסטי לצד עיצוב התלבושות. קבוצת הנשים ( זכרו- במקור, הן עובדות קשות יום בבית חרושת לגלגול סיגריות) לבושות בשמלות ארוכות מחמיאות ואלגנטיות בצבע לבן טהור שערן אסוף בקפידה בשיניון בלטי למהדרין. לעומתן, כרמן נכנסת לבמה לבושה אף היא בשמלה לא פחות אלגנטית אך שחורה, שמבדלת ומדגישה אותה בין העננה הלבנה של מקהלת הבנות.

לא שאפשר היה להתבלבל. המבט ממוקד בה בכל שנייה מכיוון שהיא ציר העלילה וזו שמניעה את הסיפור על סופו המר.

הגנים של פיקאסו

סנסאנו בוחר להוסיף לבמה הסטרילית למראה, כמה פיסות  מצוירות בשחור לבן שתלויות גבוה מעל לבמה ובהן 'קרעי' ציורים של פיקאסו, כמו גרניקה. נכון, לפיקאסו וכרמן אין גנים משותפים, אבל הרי פיקאסו גם ספרדי, אם כי לא צועני, אבל הם חולקים נטייה מרדנית ואזכורו של פיקאסו בהקשר לעבודה, עשוי להעניק לה עומק ערכי והילה משדרגת ולמקם אותה בספרד, עבור מי שלא קרא את התכנייה.

הבחירות של סגנון המרכיבים הויזואלים של העבודה עבדו היטב והיו עונג לעיניים  אך אולי שרתו פחות טוב ואף שיבשו  את הבניית האווירה האינטנסיבית, החמה עד רותחת של הסביבה האנושית שבה התאפשר פיתוח וקידום העלילה. הכוריאוגרף כן ניסה ואף בנה כמה וכמה מעמדים של עימות בין כרמן לחברותיה שלא ראו בעין יפה את פלרטוטיה עם כל הגברים ואף את האופן שבו שיחקה עם רגשותיהם, התגרתה והשליכה אותם מעליה.  

הסגנון המהודר, החגיגי של הסביבה הפיסית עמד בניגון לסצנות של מכות, אגרופים ומריטת שיער בין כרמן לאחת הנשים הנפגעות, בעוד ששתיהן לבושות בשמלות מעוצבות ודואגות שלא תתקמטנה. כל אלה  היקשו לייצג סביבה חברתית-כלכלית בעידן של נורמות התנהגות מסוימות שיסבירו טוב יותר את התפתלות העלילה. זה לא הכרחי כמובן, אבל הכוריאוגרף דווקא דקדק ונצמד לנרטיב לאורך הדרך, כמו שנצמד באדיקות למוסיקה.

תגובה זו באה משום שבתמונה הפותחת מדברת היצירה בשפה ספציפית מעניינת שלא נשמרה כלשונה במסר המטרים. בתמונה זו נמצא רקדן אחד בין שתי חומות לבנות מעוצבות ומבצע סולו בשפה עכשווית מוכרת, ככרטיס ביקור לדרך האמנותי שנהיה עדים לה בהמשך הערב.  אלא שהבטחה זו  נמהלת בלא מעט סוגות מחול רבות בטווח שבין בלט, מחול עכשווי, ג'אז ולטינו שכולל שלל סוגי ריקודי חברה של תושבי מדינות דרום אמריקה ומרכזה וכמובן תושבי ארה'ב ממוצא אמריקאי-לטיני שלהם מאפייני תנועה ואסתטיקה אחרים, משלהם.

קונפליקטים אינהרנטיים

כתוצאה מכך, הקהל נחשף לבליל סוגתי מאד אינטנסיבי בעוצמתו הרגשית והגופנית , אך פחות בהיר, נהיר ומובהק במטרותיו . זה בלט בעיקר בקטעים הקבוצתיים שבין קטעי דואט, סולו מזדמן ושלישיה – שככלל, היו מהטובים שבערב- ולעתים שימשו כחיזוק פרק עלילתי מתמשך ולעתים היו כחוויה  כמעט מופשטת.

על הבמה היו חמישה עשר רקדנים מאד מיומנים, אם כי רובם באו כנראה מהתמחות בכל מיני דיסציפלינות לאו דווקא בלטיות. זה בלט המיוחד בביצועי לא מספק של שני הגברים בתפקידים הראשיים- מאהבה של כרמן, דון חוזה ולוחם השוורים הקומפקטי, אסקמיליו, שנתבקשו לבצע קפיצות גדולות שהפכו לפשרות מתקילות. אם כי יש לציין את רגעי הכניסה של לוחם השוורים חם המזג שהעלה ניצוצות של אנרגיה ותשוקה לבמה, שנחלשו בהמשך.

מאחר ומדובר בסופו של דבר במתווה של בלט עלילתי, הרי ליכולת לבטא מנעד ריגשי  יש תפקיד חשוב . מיקודו בתשוקה ועלבון מסירוב לה החוזרים על עצמם קצת מחמיץ את ההזדמנות לעדן את המפגשים, שזכו לאורך הערב בהזדמנות אחת בלבד שבה כרמן שרגילה לפלרטט ולהשליך, מגלה את הפן הרגיש והכואב בנפשה.

מהר הסתבר שהרקדנית שלבי קולונה (Shelby Colona) נושאת את הערב על כתפיה במלוא מובן המילה, וללא תחרות, וחבל. עימות עם יריב שווה יכולת, מביא לבמה הרבה יותר עניין. היא התגלתה כרקדנית חזקה, מאד מיומנת, וביצעה תפקיד מורכב באופן מרשים ביותר במיוחד באופן בו בצעה ניגודים רגשיים וחשפה התנהגות מתעתעת ככלי הגנה על רובדים רגשיים, רגישים בתוכה.

בסיומו של הערב נראה כי  'בלט היספניקו' בביצוע 'כרמן. מאקיה' ( 'מאקיה' לקוח מ'טאורומאקיה', מלחמת שוורים) הצליחו להעלות מחול רב סוגות שמסתדרות היטב דווקא בפורמט של בלט עלילתי, וזכו בהפקה אסתטית במיוחד. רושם רב הותיר עיצוב הבמה המודולרי של לואיס קרספו (Luis Crespo ) שנבנה מגופים עשויים קפלים של קרטון לבן  כמו אקורדיון והם ניתנים למתיחה ועיבוי וקלים לשינוע.

עם כל השבחים הראויים  ללהקה שהתקבלה בתשואות, יש לזכור שזו לא עבודה פורצת דרך בתפיסתה האמנותית והיא נשארה באזור הנוח של חיפוש מטרות מתחת לפנס.  אבל 'כרמן' תמיד מנצחת, על הבמה, באופרה ובתיאטראות ניסיוניים כי הסיפור מדבר ברור, הקונפליקטים הדרמטיים מבוססים היטב והמוסיקה, הו, המוסיקה מתנגנת בורידים.