פסטיבל 'בין שמיים וארץ', – על הגירה. 15-18 ביולי, ירושלים,

צילום: נטשה שאחנס

זו שנה חמישית שפסטיבל 'בין שמיים וארץ' מציע לקהל הירושלמי פסטיבל מקומי בכוחות הפקה  מקומיים ותמיכה מקומית, שכח רצון עז ושאיפות גבוהות לצד פרופורציות שפויות, מניעות אותו. היוזמה והקונספט הם של רונן יצחקי, שהקים את מרכז המחול 'בין שמיים לארץ' יוצא הדופן וראה ברכה בעמלו. במסגרתו פועל בית ספר למחול לגברים 'כל עצמותי תאמרנה' ואנסמבל גברים 'כעת'. כמו כן סביב מרכז המחול הייחודי הזה עוד קבוצת רקדנים גברים וכמה נגנים ושמה – 'מאחיה' שמגדירה את עצמה כתנועה עממית והיא מציעה לקהל הירושלמי מופעים פתוחים חינמיים המבוססים על מוסיקה וריקודי דבקה. הרוח החיה הוא הרקדן אייל עוגן, חבר אנסמבל 'כעת'.

מה שראו עיני, ככל שניתן

נכחתי בערב הפתיחה הלא שיגרתי, שלא מעיד על המשך תכניות הפסטיבל בשאר הערבים ששימרו מבנה ניהולי שיגרתי. …, כרטיסים, אולם, במה,תנועה.

ערב זה נפתח במופע חוצות ברחבת ז'ראר בכר שהחל במופע בעל חן רב של קבוצת 'מאחיה' שמציעה דבקה משוכללת בעלת גוונים מקוריים להפליא . לוקחים בה חלק רקדנים מקומיים יוצאי שלל עדות, שמוצאם המגוון מודגש ככל שהמוצא האתני של משפחתם נתפס כאקזוטי יותר.

'"כור ההיתוך" שנבחר רוכב על הדבקה המסורתית הנפוצה במרחב הערבי ומיוחסת במוצאה לצ'רקסים ולדרוזים. ועתה, ניכסנו גם את הדבקה בגדול ודור חדש, בנים ובני בנים להורים שעלו מגליציה ותימן, רומניה, צרפת,מרוקו ופולין יגדלו עליו ויקבלו אותו כמחול ישראלי עממי. כמו ה'הורה' , אופס… שאותה כבשנו מגויי מזרח אירופה.  הם יזהו מעתה את הדבקה כחלק מהתרבות הישראלית, אם כי מבצעיו  מקפצים בתלבושות שחורות שקבלו השראתם מתלבושות גברים צ'רקסים, ולצווארם כפייה אסלית.

כבר במסגרת אנסמבל 'כעת', בלט אייל עוגן בדילוגיו הקלילים וזכורה לי במיוחד תמונה שבה הוא מבצע  שורה ארוכה של ניתורים רצופים במקום ללא מאמץ . במסגרת קבוצת הדבקה שהקים הוא מצליח להעביר לרקדנים שלצדו עושר רב של קפיצות ודילוגים מקוריים לחלוטין במסגרת הפרדיגמה הדבקאית . לקהל הצופים המזדמן, הוא מסביר איך בנויים הצעדים ומצליח לזמן רבים להתנסות במקצבים הבסיסיים שדורשים קואורדינציה ומאתגרים לא מעט את הקהל.

 

רונן יצחקי בנה את הפסטיבל סביב נושא מוגדר –'על גוף בהגירה'.

מעניין שיצחקי הדיר את המונח 'עליה' מהתנועה מבחוץ-פנימה לישראל, והחליף אותה באופן סיסטמטי בעבודתו-'הגירה'. וכך זה מוצג בתכניה, כציטוט משיר אשר שם מחברו נותר עלום: " ..הגענו אחוזי צלילים שונים/ היינו זרים והזרנו אחרים/ אחרי שהיגרנו, כולנו נהפכנו לגרים/ אנחנו, התושבים, והאדמה. …/הוודקה הוחלפה בערק והרבה (הרבי א.ב.) בראיס./ והנה כולנו כאן".

בהמשך הערב העלה יצחקי עבודה שבוצעה על ידי אנסמבל 'כעת' בשם "מחוקים". האירוע הרב מוקדי התקיים בין שלושה אזורים מוגדרים בחלל האולם וחייב הסתגלות של קהל מתנייד, אם היה ברצונו לראות את כל המתרחש.  לבד מקטעי תנועה היו בו הקרנות של קטעים דוקומנטריים של עולים חדשים, קטעי מוסיקה, שירה ועדויות אישיות ומשפחתיות על השבר שבהגירה ומחירה החברתי בדרך להסתגלות.

אין ספק שהגירה מרצון או בנסיבות ותזמון כפויים, היא משבר אישי ומשפחתי טראומטיים בהרבה מקרים. על כל קשייה, אם כי לא חסרים סיפורי עליה של לארץ ישראל  ממניעים אידיאולוגים, שהייתה – לפחות בעבר- מורכבת וכללה הסתגלות והשלמה  עם תנאים מקומיים קשים. לאלה לא היה ייצוג, משום שחרגו מהנושא המוביל.

לא אתפלא, אם בשלב מאוחר  של ' מהגרים' יצליחו השותפים לקטעי הכוריאוגרפיה רונן יצחקי וחנן אננדו מארס, לעבד ולהשלים את הנמצא ולהוציא עבודה חדשה שתתאים להיות מונגשת לקהל. יש להניח שאז גם יחשבו מחדש על דרך להעביר חלק מהחומרים תהליכי סובלימציה וישחרר לחופשי עוד ועוד טקסטים ממוקדי מטרה עיקשת שתסתדר לא רע עם מה פחות מלל מסוגת 'עוד מאותו דבר' עד לעודפות יתר…

מתוך התכנייה: "חנן אננדו שהיה חנן מרציאנו שהיה חנן מרסיאנו, סבותיו הגרו ממרוקו לחיפה". שוב מעין משחק פתלתל שמהדהד את האופן שבו העלייה, או 'הגירה' של אבות אבותיו של חנן מוצגת במטרה המסומנת במסגרת הנושאית של כל הפסטיבל הזה. מארץ 'מרוקו'  הם עלו לעיר 'חיפה'. האם חיפה הייתה יעד הגירתם? ואיפה הייתה ממוקמת חיפה?

מה היה בשאר הימים:

בשאר ימי הפסטיבל שבהם לא נכחתי, למדתי מקריאה שהתקיימו בם תוכניות מחול מגוונות, חלקן של יוצרים בעלי ניסיון  וחלקן של יוצרים שזו עבודתם הראשונה. בכל ערב ניתן היה לראות ארבע, חמש יצירות בז'ראר בכר, בסלון דירה פרטית ובאתרי חוצות.

מעיון בכתוב בדף הערב של כל היוצרות והיוצרים, היה מאד מרתק לקרוא את הסיבה, תכלית קיומה, ה- raison d'etre העומדים בבסיס היצירה, ובחירת ניסוחם.

נטלי דביר קראה לעבודתה 'אנא טומיה'. : "נטלי, הנקבה המזרחית היגרה מגוף מחורר לגרעין אטום, ממחול מזרחי למחול עכשווי, מלבנון לישראל".  והרי סיפור שלם עוד לפני התנועה הראשונה.

ציפי ניר-'אבויה' כותבת כך: "ציפי מהגרת. רצוא ושוב, בין עולם דתי לחילוני".  עמיתתה שירה אביתר אמויאל-ב 'בדק בית' : "שירה היגרה מתל אביב לניו-יורק וחזרה, מצאה את הלב במרוקו וחזרה לבית, מאביתר לאמויאל".  

הרבה הבטחות שניתנו נגזרו מקצות חוט עלילתי מלא, אותו ניתן לדמיין רק מהמילים שנחצבו.

זו התחושה הקבועה בסיומו של כל ביקור בכל פסטיבל שבו לא מספיקים לראות את הכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *