Festival Montpellier, 39th edition, 2019 : 22/06-6/07

צילום באדיבות יח'צ

נחיתה במונפלייה בצהרי היום הכי חם בשני העשורים האחרונים. מד החום מראה על 44 מעלות בצל. הגוף מסרב לקלוט את קבלת הפנים הלוהטת וכל התפיסה הקיומית משתנה. העיר מוכרת היטב ובעונה הזו תמיד חם מדי. לא בכל האולמות יש מיזוג –לא בכל המלונות, ובוודאי לא בהרבה בתי עסק ובתים פרטיים. גם בלילה הטמפרטורה נושקת לארבעים מלמטה. אני מוותרת מראש על מופעי חוץ חינמיים בכיכרות העיר ונכנעת רק לאלה המתקיימים באמפיתיאטרון ה'אגורה', בתוך מבנה עתיק אבן שהיה מנזר.

זו התכנית ה-39 של הפסטיבל שהפך לאחד הגדולים והמשמעותיים בצרפת. אולי זו תהיה התכנית לפני האחרונה שבה יחגוג הפסטיבל ב-2020, את מהדורתו הארבעים במתכונת המוכרת, מאחר ומנהלה, ז'אן פול מונטנרי הודיע שלא ימשיך אחרי המהדורה החגיגית הבאה.

ברגע של התרצות, הוא מנה את היוצרים הישראלים שכבר הוזמנו לשנה הבאה. מלבדם יבואו בעיקר יוצרים שהפכו חברים עם השנים. יוצרים שהוא אוהב. התכנית מבטיחה הזדמנויות לעונג.

  אסתר סלומון במחווה לגרט ואלסקה

ובכל זאת, גם בשבוע בו נכחתי חיכתה תכנית מגוונת ביותר שכללה את קבוצה חזקה ובה וויליאם פורסיית', אנה תרזה דה קירסמאקר, ואנז'לן פרלז'וקאז', בנוסף, מספר כוריאוגרפים מצליחים ובהם בוריס שרמץ, סטפן פטרוניו, יפטה ון דינטר ואסתר סלומון וכן כמה שמות חדשים ויוצרי עבודות פרינג' שהמוצלחת ביותר מביניהם הייתה עבודת סולו של דנה מישל, ( Dana Michel) צעירה שחורה מבטיחה ביותר.  חלק מהכוריאוגרפים הפנו מבט אל העבר והעלו עבודות פוסט מודרניות משנות ה- 60-70, וכן עלה מופע מיוחד שעוסק בדמותה של הרקדנית יהודיה גרט ואלסקה שהחלה לפעול בראשית המאה העשרים, גלתה מעל הבמות בברלין עם עליית המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, גלתה ללונדון, עברה משם לארה'ב בטרם שבה למולדתה. בעוד ששמה של בת תקופתה מרי ויגמן נשמר בתודעה, לגרט ואלסקה  לא היה מזל כזה. אסתר סלומון רקחה עבודה לא שיגרתית שהוקדשה לואלסקה, כחלק מגל של התעניינות מחודשת ביוצרת המרדנית והפרפורמרית הנועזת הזו.

—————–

פרק 1

בראש הפירמידה- ווליאם פורסיית'  

 

בחודשים האחרונים קיים וויליאם פורסיית' ( William Forsythe ) סיור באיטליה וגרמניה עם עבודה חדשה. הבכורה בצרפת  של 'ערב שקט של מחול' נערכה במונפלייה ועוררה עניין רב. בחירת השם מעידה על כך שפורסייית היה הרבה זמן לחשוב על כל הישגיו ולהתיישר עם תחושות פנימיות שדרשו חישוב מסלול מחדש. פאזה שהוא כבר ביצע פעם אחת. בעבר הוא התמודד עם המוניטין המפליג של העבודות שהביאו לו את התהילה. "שקט" לא היה בין המילים ששימשו לתאר את עוצמתן.

כשההכרה בייחודו שטפה את עולם המחול ואת הקהל הרחב בשנות השמונים, הוא נחשב למהפכן ,  ליוצר אנליטי ששינה את דרך ההסתכלות על הגוף הרוקד . הוא היה כנראה היוצר המשפיע והחשוב, מאז כעשור אחרי פריצתה של פינה באוש. את רבות מעבודותיו בתקופה ההיא לוותה המוסיקה העוצמתית של תום ווילמס ( Ttom Willems) שהשפיעה על האופן שבו פוענחה היצירה. ניתן היה להשוות את עבודות הבלט העכשווי שלו כעשויות באופן חד ומלוטש כמו חרב קטאנה. היום הוא במקום שונה לחלוטין.

הוא פנה לעסוק במיצבים ומיצגים, לא חזר לניהול להקות גדולות כבעבר ועבר להתגורר בוורמונט, ארה'ב, שם הוא עוסק בין השאר בהוראה.

ביצירה   'ערב שקט של מחול ' ( A Quiet Evening of Dance) חוזר פורסיית לבלט במבט בוגר. התוצאה שונה מאד מכל מה שהכרנו. זו קודם כל עבודה קאמרית במהותה, השפה, אותה שפה כביכול של גוף החולק קשב עם כמה התכוונויות גיאומטריות מרחביות סותרות , אך עם צניעות וחזרה לבסיס מוצק ובטוח על האדמה וללא מוטיבציה ראוותנית.

על במת ה'אופרה קומדי' מבחינים דבר ראשון בשקט. חלק מהפרקים נרקד על שקט, אם כי פה ושם נשמע ציוץ רחוק של ציפור.

את הפרולוג הזה מבצעים שני רקדנים, שהם שליש ממספר הרקדנים שבחר פורסיית' לבצע את היצירה. כולם הם קולגות עם עבר של עבודה משותפת בת שנים. אלה הם מי שזכו במקבילה למשרת 'אמון'. כדרכו, המבצעים שולטים במיומנות בפן הצורני, השכלתני, אולי אף ההנדסי של ארגון הגוף. הזוגות מתחלפים, בכל פרק מנוהלות וריאציות בשפה דומה, עם מנחים ופוזיציות מורכבים עוד יותר המבוצעים בזרימה קלילה, כביכול ללא מאמץ, אם כי בחלקים המהירים והתובעניים יותר, נשימות המבצעים נשמעים היטב. הם נדרשים לדיוק ולתזמון מושלם ופוגשים חומרים מאתגרים אחרים. עם זאת, הם מאפשרים לעצמם להיפתח, לשחרר מתח לחשוף רכות באמצעות ניואנסים.

במסיבת העיתונאים כולם רצו לדעת מדוע הוא חוזר לעסוק בבלט, מאחר ובעבר הרחוק אמר כמה דברים בנושא שהיום לא היה אומר. עכשיו אומר פורסיית' בין השאר : " ב-1983 יצרתי את 'ארטיפקט', אבל למעשה עבדתי עליו מדי שנה אבל רק אחרי ארבעים שנה הגעתי למצב שהעבודה פתורה משום שעד אז לא היו לי הכישורים הנחוצים כדי לפתור  את היצירה לשביעות רצוני".  נשאלתי לאחרונה, הוא אומר, מדוע חזרתי לעסוק בבלט. התשובה היא שבלט לא מתמסר בקלות, בלט הוא כל כך קשה…עכשיו שיש לי בטחון ויותר מיומנות קל לי יותר לכתוב ולעבוד בשפת הבלט.

בעבודה משתתף רקדן היפ-הופ ידוע בשם ' Yasit Ralf Rubberlegz'. פורסיית' מסביר את בחירתו ואומר כי יש דמיון בבסיס בין שתי הפרקטיקות גם באופן החשיבה. "לימדנו אותו בלט באופן אינטנסיבי במשך שישה שבועות וביקשנו ממנו שינסה לתאר את המשותף, כמובן לא הכל משותף. הוא מאד אנליטי ומדויק אך יש קואורדינציה מסוימת בבלט שאין בהיפ-הופ".

——————

פרק 2

אן תרזה דה קירסמאקר (Anne Teresa de Keersmaekerואגג'לן פרלז'וקאז' (Angelin Preljocaj).

 

מול העידון המתוחכם הנוכחי של פורסיית', ניצבו שני כוריאוגרפים מבוססים שזוכים להצלחה מזה עשורים; אן תרזה דה קירסמאקר (Anne Teresa de Keersmaekerואגג'לן פרלז'וקאז' (Angelin Preljocaj). שניהם חיפשו אתגרים חדשים בתחום המוסיקה כדי שתלווה את עבודתם החדשה ואולי באמצעותה לרענן גם את החומרים שאתם הם נוטים לעבוד. שניהם בחרו ביצירות מוסיקליות נשגבות. קירסמאקר  , שבעבר כבר שאבה השראה מיוהן סבסטיאן באך, בחרה הפעם  בששת הקונצרטים הברנדנבורגים ( The Six Brandenburg concertos)  ) וכדי להתמודד עם היצירה, היא עבדה בפרוק וחקר היצירה עם כנרת ומוסיקאית תוססת בשם אמנדין בייר שמנהלת את תזמורת B'Rock Orchestra , תזמורת בעלת מבנה נזיל שמבצעיה נבחרים על פי הפרויקט שבו מעורבת התזמורת. התזמורת הייתה שותפה מלאה ללהקת רוזאס (Rosas  )  של קירסמאקר ועל כן שם להקת המחול ושם התזמורת קיבלו קרדיט משותף.

השתיים פיתחו קונספט מבני שונה ביחסי במה, רקדנים ומוסיקאים במטרה להגיע לסימביוטיקה עמוקה מהרגיל שבו הלהקה והתזמורת עסוקים בביצוע חלקם תוך תקשורת מירבית. לשם כך נגני התזמורת עמדו לפני הבמה עם הגב לקהל וקיימו יחסי מבטים דו סיטריים עם הרקדנים.

מי שהיה פחות מרוצה מהסידור הזה, היו חלק מהיושבים בשורות הראשונות שלא הצליחו לראות את כל הבמה מרבית הזמן.  

בשלב ניתוח היצירה כבר נבחרו אותם הרקדנים שיבצעו את אחד מהכלים המוסיקליים. במהלך הריקוד, במיוחד באנסמבלים היותר מצומצמים, הקשר בין הכלי והרקדן היה ברור יותר. בתהליך בנית הכוריאוגרפיה הקפידה קירסמאקר לשמור על חירות ולא להיצמד בדייקנות למקצבי היצירה המוסיקאלית  והצליחה באופן מעורר הערכה לתווך בין חבירה ארעית לבין שמירה על עצמאות ליברלית.

הבמה הגדולה ב'קורום'  מתאימה לאנסמבלים גדולים והעבודה נראתה נפלא כשבקטעי מעבר נפרסו כל הרקדנים בשורה רוחבית וצעדו קדימה אל התזמורת הפרוסה לרגליהם, עד סף הבמה. מבטיהם התמקדו בפרטנרים העומדים מולם ולא פנו אל פאתי האולם מעבר לראשי הקהל, כנהוג . קירסמאקר, כדרכה, מפיקה יצירות בעלות עושר תנועתי, שהפעם קיבלו עוד רובד חדש, טרי.

———————-

מסתבר שגם אנז'לן פרלז'וקאז (Angelin Preljocaj) החליט על בחירה מוסיקלית נשגבת בזכות עצמה ואת בחירתו הוא מצדיק בכך שמכל הבחירות המגוונות שעשה עד עתה, הוא קודם לכן אף פעם לא התמודד עם מוסיקה רומנטית ואי לכך הפעם הלך די רחוק ובחר ב'מסע חורף' ('Winterreise') של פרנץ שוברט (Franz Schubert). יצירתו של שוברט 'מסע חורף' כוללת עשרים וארבע לידרים שעגמומיות, קדרות ומלנכוליה שורים עליהם. הביצוע דורש פסנתרן וזמר טנור משום שיש בו אוירה בעלת אופי אינטימי המתארת את תחושותיו של גבר שאהובתו בגדה בו והעניקה את אהבתה לאחר. המשורר יוצא מביתה כאוב ומתחיל במסע שסופו מי ישורנו. מן הסתם, חשש פרלז'וקאז' מהמשימה הבנויה על מעברי נופי נפש מעודנים וקודרים לאורך כל 24 הלידרים, והחליט לקחת חרות פואטית ושילב מחשבות על עונות מרנינות יותר שיאפשרו לגוון גם את האינטרפרטציה המחולית. לדידו, הוא בחר להפוך את מסע חורף, למסע המסכם חייו של אדם שבו יש תקופות קשות וקודרות, אך גם פרקים אופטימיים וקלילים יותר שמאפשרים לעבור את מסע החיים באופן יותר נסבל.

עבודה זו, גם היא על במת ה'קורום' הייתה מלאה בפרקי משנה יפים במיוחד, לצד פרקים שנראו כאילו נעשו באופן נמהר יותר. פרלז'וקאז' הצליח במיוחד ביצירת מגוון של סטרוקטורות מיוחדות ומנעד עשיר של קומפוזיציות יוצאות דופן. כמו כן הועשרה העבודה באופן בולט במיוחד על ידי מעצב תאורה בעל מעוף בשם אריק סוייר (Eric Soyer ) .

פרק 3

עבודות נבחרות ( רשימה חלקית) שראוי להתייחס אליהם

לבד משלוש העבודות בעלות המשקל, היו עוד עבודות , חלקן בעלות עניין רב. הראשונה שבהם היא עבודת בכורה של בוריס שרמץ (Boris Scharmatz) – Infini, המתייחסת לאינסוף ולא במובן הפיוטי או ההגותי. שרמץ הוא הכוריאוגרף הראשון שמבקש שיכינו משטח עבודה באחת מפינות החצר הפנימית של המרכז למחול של מונפלייה, ששימש מאות שנים כמנזר. על המשטח פוזרו כשני תריסרי פנסי משטרה ( צ'קלקות) שביניהם פעלו ששת הרקדנים. על חשיבתו המקורית  של שרמץ אין עוררין אבל ההשקעה הסרברלית שלו שהוא מיטיב לתאר במילים, לא תמיד נראית בפועל, עם זאת 'אינפיני' ( שם חיבה לאינפיניטי, כנראה) זוכה לביצוע מרתק של שישה פרפורמרים שכל אחד מהם הוא אקזמפלר מיוחד וכולם מושקעים עד הסוף בביצוע המתיש שכולל לא רק המון תנועה בתנאי שטח מורכבים, אלא גם דקלום, מלמול וצעקות שכמעט אינם פוסקים של מספרים ונתונים וטבלאות של אירועים המקושרים לנתונים, שלא מעט היו עומדים בו..

בערב הראשון להגעתי ראיתי עבודה של זוג יוצרים שלא שמעתי עליהם קודם לכן, קאמיל בויטה וסב ברנרד (Camille Boitel & Sev Bernard )  שהעלו בבכורה את עבודתם Ma, Aida'' שפרושה –כנראה ביפנית- 'Being created' . על הבמה מבנה עץ, תפנים של דירה עמוסה ברהיטים. זוג ליד השולחן מתחיל להתגפף ולהתנשק ותוך כדי כך, השולחן מתפרק, הכיסאות מתמוטטים וכל העולם נמצא בסכנה קיומית. בשעה הקרובה הם יעלו 36 סצנות זעירות של דקה או פחות, כולן אינטנסיביות, כולן קשורות למבנה, בכולן צריך כישורי קירקסנות עילית כדי לשרוד את שלל הקטסטרופות שקורות סביבם. המוטו שלהם היה להתמקד ולהתייחס רק לתיאטרון גופו, ולשרוד את שלל האירועים הדרמטיים סביבם, תוך שהם חווים אימה, תשוקה, הצלה ועמידה על סיפה של קריסת מערכות. לאט לאט מתמוטטים קרשי הרצפה, הקירות, הריהוט, ונחשפת קומת המסד התחתונה ורק אז רואים את שני הבחורים שמפרקים את כל המבנה בזריזות ותאום מדויק בשניות.. העבודה משאירה אותך פעור פה, משועשע, נרגש, מסוקרן ומלא הערכה.

 

סטפן פטרוניו הוא אחד הכוריאוגרפים האמריקאים העסוקים. ביוזמתו התקיים ערב שבו הופיעה להקתו בעבודה משלו וכן בשלוש עבודות שנוצרו על יד שלושה יוצרים אמריקאים מחלוצי תנועת הפוסט מודרניזם והם ועוד אחרים השתייכו לקהילה שעבדה בכנסיית ג'דסון בניו יורק בשנות השישים. לשלושתם מקום שמור בתולדות המחול של המאה העשרים. לא ברור אם יישאר כסא לפטרוניו. הלהקה פתחה בעבודה של מרס קנינגהאם- Tread ואחריו 'טריו עם דגל', עבודה נועזת לתקופתה של איבון ריינר שהלבישה שני רקדנים ערומים בסינר רופף של דגל אמריקאי. סטיב פקסטון תרם לערב פרקים מתוך וריאציות גולדברג . לטעמי, הלהקה לא הבריקה במיוחד וכמו שקורה לפעמים בתכנית רפרטוארית מגוונת, חסר היה לי מבנה וחיבורים משמעותיים חוץ מקשרי עבר.

העבודה האחרונה שאזכיר היא דוגמא לבעיות שנתקלים בה לא מעט בעשורים האחרונים. יוצרים מארצות בהם הכשרה והכרות עם מחול בן זמננו לפחות, אינם ממש זמינים. אותם יוצרים שאנו פוגשים שייכים לאוכלוסיה של מהגרים שבמקומות כמו  צרפת, הם מקבלים סיכוי, מעוררים עניין וסקרנות לראות את מה שהם מציעים, מתוך כוונה לעודד אותם ולקדמם.  בעיקר אם המחול שהם יוצרים מתייחס לבעיות עומק בתרבותם וארצם. כך גם קבוצת מחול בניהולו של מהגר מארצות המגרב בשם מיתקאל אלזהיר ( Mithkal Alzhair ). זו קבוצה מעורבת אתנית ומגדרית ועוקבת אחרי שפת תנועה מאד בסיסית, אך כוללת מחוות המרמזות על סיפורי כליאה, כניעה והדרה. תמיד תשאל השאלה אם נושא העבודה יכול וצריך להחזיק מופע בכוחותיו הדלים? מאחר ואין לשאלה תשובה חד משמעית, נשאיר אותה פתוחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *