Israel Festival 2019: Steven Cohen take me back 2 years to Montpellier

צילום באדיבות פסטיבל מונפלייה
שבוע הצפייה שלי בפסטיבל המחול במונפלייה, חל ב- 25.06-2.07 וכלל תריסר מופעי במה בעלי חשיבות היסטורית כמו 'דאנס' של לוסינדה צ'יילדס ("Dance", Lucinda Childs), או אנטוניו קנאלס ( Antonio Canales ), אחד ממאורות הפלמנקו של העבר, דרך כמה להקות בנות זמננו כמו זו של מאתילד מונייה, מארי שויינאר וכלה ביוצרים  עצמאיים שראויים לתשומת לב מיוחדת והבולט ביניהם הוא הפרפורמר המוחצן קיצונית והרגיש מכולם: סטיבן כהן (Steven Cohen ).

בעקבות הופעתו בפסטיבל ישראל ותגובות הקהל הנזעמות, אני שבה ומפרסמת חלק מדיווח על הופעתו לפני שנתיים, במונפלייה.

מצעד הארכי-פרפורמרים:

סטיבן כהן

הוא פרפורמר מקטגוריה שונה בתכלית אם כי לא שמעתי את שמו לפני הפסטיבל. הוא יליד דרום אפריקה  ערב הסולו שלו נקרא: Put your heart under your feet…and walk/ for Elu"". הפרפורמר הוא סטיבן כהן ( Steven Cohen ) והשם 'אלו' בכותרת, הוא שמו של בן זוגו במשך עשרים שנה שנפטר בשנה שעברה.  השניים עבדו יחד על היצירה הזו וכשנפטר אלו, המשיך סטיבן להשלים את העבודה ושינה בה חלקים שיהלמו את תחושותיו בעקבות מותו של אהובו.

את שם העבודה המלא קעקע כהן על כרית כף רגלו, משפט שבא להביע את עצמת אהבתו וכאבו.  לא הייתה עוד עבודה בפסטיבל שייצרה באאז כמו זו.

העבודה הפרובוקטיבית והאקסטרווגנטית המפוארת הזו עוסקת במוות ומביטה אל העבר. צופים רבים התקשו לצפות בחומרים הוויזואלים הנלווים שלה על המסך ועל הבמה.

בניגוד למה שאנחנו נוטים אוטומטית לחשוב, לא כל ערום הוא פרובוקציה ולא כל פרובוקציה נגמרת ערום. בעבודה של כהן טכנית אין ערום מלא  ואין סקס, שזו סכנה בהרבה מקומות. גם אצלנו אבל יש דם והרבה, ישמור האלוהים. יש הרבה דם ויש גישה אלטרנטיבית לטקסי היהדות כמו ברכת השבת על הנרות וברכת המוציא לחם. מי היה מצפה לראות חומרים כאלה על הבמה.

העבודה מתחילה בסרטון וידאו שבו צועד כהן ברחוב על נעלי פלטפורמה ועקבים מוגזמים, לבוש בסוג של מחוך שמשאיר את ישבנו והשאר חשופים.

בעבר הוא הורשע בבית המשפט על שצעד בתלבושת הזו ברחוב כשתרנגול מוביל אותו, קשור בחוט לפין שלו.   

כהן הוא אמן פרפורמנס ואמן בהגדרה. הוא אמן במובן שבו הוא מושקע בכל פרטי העיצוב וביצועם.  זו האיכות העיצובית  של פרטי הסט, סרטי הווידאו, התלבושות והאיפור- שם הוא בכלל מגיעי לשיאים עילאיים.

נראה שבגילו, (53) הוא בחר להתמקד בקריאות תגר על נורמות ודעות קדומות בשדות שונים.

בשיחת טלפון הוא אמר שלא ביקר בישראל מאז שהשתתף במכבייה בגיל 14 במסגרת תחרויות האתלטיקה. "הייתי שמח לבוא לירושלים ולראות את הכותל בישבן חשוף" הוא אמר. "תתכונן כבר עכשיו, כי תעצר הרבה לפני שתגיע" חידשתי לו. .

לבמה הוא נכנס עטוי שמלה מפוארת משלל חמרים כולל נוצות יען , נעול בווריאציה על נעלי בלט שנתקבעו בפוינט ומחוברות לקופסאות שמתפקדות כפלטפורמות אדירות. הוא צועד על במה שמכוסה בשורות של נעלי בלט, כולן מעובדות ומעוצבות עם תוספים למינן, מראה מרהיב וגם די משעשע. בצד ימין של הבמה שולחן ועליו נברשות מפוארות ושאר פמוטים מעוטרים בסגנון סמי-בארוקי. מקום שעוד נגיע אליו.

את המראה הביזארי, המופרך, משלים איפור פנים מרהיב שמעולם, כנראה, לא נראה כמותו. לא רק שתווי הפנים מעוצבים מחדש ומתחת לעיניים מרפרפים ריסים ארוכים לבנים כנוצות זעירות, ישנן גם אביזרים נוספים ותוספות איפור תלת ממדיות. אין להתעלם ממנו, מה גם שבמרכז המצח יש עיטור של מגן דוד.

בסרטון וידאו מתמשך, כהן מבקר בבית מטבחיים. הוא נעצר ליד אגן שמטרתו לאסוף פסולת ונוזלי גוף משחיטת  פרות ושוורים ואולי בהמות נוספות והוא מתמלא בעיקר בדם, שומן ושאר נוזלי גוף.

כששמלתו הלבנה והמפוארת, –אגב את האביזרים הוא מעצב ומאלתר מחפצים ישנים- על סלסוליה ומלמלותיה – הוא נכנס ומתמקם בחצי שכיבה באגן מתחת לגווית פרה שזה עתה נשחטה לצדו. אם נחבר את הנאמר לעיל, לא צריך לפרט מה קורה לשמלה ולחלקי הגוף הנחשף לחומרים שבהם הוא שוקע.  אבל כהן נושא בגאון את האיפור המושקע והמופלא ביופיו, ולא נותן לסיטואציה להסיט או להסעיר אותו. על פניו הבעת פנים רחומה, מעודנת, קורנת, כאילו היה מלאך מכוכב אחר, ששם סיטואציה כזו היא ריטואל הטהרות סטנדרטי. כמו המקווה שלנו.

החלק שהשפיע עלי יותר מכל היה הפרק המסיים ליד השולחן. כהן מדליק את כל הנרות סביבו ומברך בעברית את כניסת השבת כולל תנועות הידיים. אלא, שנאמר לי שברכת השבת מבוצעת רק על ידי נשים.

בשיחת טלפון שערכנו למחרת הוא מספר שגדל במשפחה ממעמד הביניים, לא עשירה אבל פריבילגית בזכות עורה הלבן. הבית היה דתי, אך הוא לא יכול היה להשתייך לקהילה הדתית כהומוסקסואל. הוא מאמין באלוהים בדרכו, פונה לאל בשעת מצוקה. אלה הריטואלים שהוא מכיר  ולדבריו, אחרי מותו של אלו חשב לשים נפשו בכפו אבל ניצל בזכות הפניית דברים לאלוהים.

אחרי ברכת השבת, הוא מברך על היין ושותה כוסית ואז לכבוד ברכת 'המוציא לחם' הוא פותח תיבת עץ ובכף כסף חופן אפר גופתו של אלו, ובולע את תכולתה, כשכל הזמן דמעות מציפות את עיניו. האובדן שלו גדול וכך גם רגישותו. איך זה מסתדר עם התחושות שהוא מעביר מבית המטבחיים לא ברור. זה היה טכס והספד מהנוגעים והכנים שראיתי על במה.

העבודה היא אחת  מהמרתקות, גדושה ביופי ועשויה למרות הבוטות של האימאג'ים החזותיים, ברגישות נדירה בכל הקשור במרכיביה ונושאיה והיא מופת לכל מי שפועל במסגרת הסוגה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *