La La La Human Steps (
במשכן לאמנויות הבמה, 12 בינואר 09.
צילום: אדוארד לוק
אורה ברפמן
עברו די הרבה שנים מאז ביקורה האחרון של 'לה לה לה יומן סטפס' בארץ וקם דור שלם של אנשי מחול שלא מכיר את הכוריאוגרף הקנדי המרתק הזה.
בזמנו, הרקדנית המזוהה ביותר עם הצלחתו הייתה חית פרא קומפקטית בשם לואיז לקבלייה ( Louise Lecavalier) שהייתה מרחפת בגלגולים על ציר אופקי ונוחתת בנוסח חופשי של קאמיקאזי. לקבלייה הייתה המוזה שלו במשך שנים; נערית, שרירית, עטורה מחלפות בלונד ארוכות ולא מסורקות כנחשי המדוזה, שהותירו הילה באויר אחרי כל זנוק מתגלגל. אני זוכרת אותה בחצאית טוטו מרוטה וחזה חשוף עם מגיני ברכיים שחורים, כה נחוצים.
אדוארד לוק כבש מקום חשוב בחזית המחול של אמריקה הצפונית בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 עם תפיסת במה מיוחדת, הליכה על הקצה, חיפושים אחר דרכים להגדיר מחדש את שולי שדה המחול בעידן מרתק של תמורות. אחד הכלים שבהם הוא השתמש היה הטענת הגוף הרוקד ברמת אנרגיה אדירה. הוא היה אחד מהכוריאוגרפים שהבינו מוקדם את כוחו של הדמוי החזותי הדו מימדי ככלי לדיאלוג ולהעצמה של הדימויים על הבמה. לוק השתמש במסכים דקיקים בחזית הבמה עליה הוקרנו תקריבים ענקיים של לקבלייה מרחפת בחלל על רקע אלמנטים דרמטיים אחרים.
עכשיו, אחרי הפסקה גדולה, היה מרתק לראות איך הכוריאוגרף המוכשר הזה לא קפא על שמריו ולא איבד כיוון, גם לא מאז עזבה לקבלייה את הלהקה ויצאה לדרך עצמאית משלה, כיוצרת.
לוק עצמו עשה דברים מחוץ ללהקה. הוא עבד עם דייויד בואי בהכנת הסיור שלו ב-90, עם פרנק זאפה בקונצרט של האחרון, עם האופרה של פריז בהפקה של לה-בורדה וביים סרט.
במהלך השנים הוא יצר שורה של עבודות, לא רבות, אגב, אבל מוקפדות ומחושבות מכל הכיוונים ואת המחשבה הרבה שהושקעה ב'אמג'אד' אפשר לראות בכל פרטי ההפקה המרתקת הזו.
הערב מתחיל במוסיקה חיה על הבמה של רביעייה מוכשרת ביותר הכוללת צ'לו- אליזבת גירו, שני כינורות- ג'יל ואן ג'י וג'ניפר תיסן ועל הפסנתר- ניו קון קי, שהוא גם מנהלה המוסיקלי. את המוסיקה המקורית שמשתמשת בזו של צ'ייקוסבקי כמצע תחתון, יצרו דייויד לאנג וגאווין בריארס והיא עבודה מרתקת ביותר ומשמשת כשותף הולם ל'פינג פונג' המתרחש בינה לבין הכוריאוגרפיה.
עוד בטרם עלה רקדן אחד על הבמה תשומת הלב מתמקדת בשלושה מסכים עגולים יורדים ועליהם מוקרנים תקריבים אבסטרקטים-למחצה ודימויים שונים צבעוניים ובשחור לבן- משי ופנינים.
לוק מסיר ומחזיר את מסכים עוד פעמים מספר בערב זה וכמו כן מוריד ומעלה פאנלים ארוכים מעץ ועליהם אלמנטים תלת-מימדיים. אודה שעד עתה לא הבנתי באיזה אופן הם משרתים את היצירה. גם המסכים תרמו אך מעט והסיחו את הדעת הרבה יותר מדי.
הדואט הראשון מתרחש כמו משב הוריקן על רקע הנינוחות שמשרה הנגינה המהוגנת להפליא של מוסיקה מרתקת שמשלבת עיבוד פיסות 'אגם הברבורים' עם 'היפהפיה הנמה', כמו מעשה טלאים מורכב מפרגמנטים שעברו ערבוב מחדש. במבט ראשון, הרקדנית בנעלי אצבע מבצעת תנוחות ומשפטי תנועה שמוצאם בבלט הקלאסי, אלא הביצוע המוטרף מתרחש במהירות כפולה ומכופלת כאילו לחץ מישהו על כפתור ה-fast forward ולא הירפה. ברור שבנסיבות הללו, התנוחות והתנועות נטענות קודם כל באנרגיה שמזוהה עם סוגה שונה בתכלית מהבלט הקלאסי, וזו בהכרח משנה את אותן הדקויות המבדילות בין השניים ויוצרת חיבור קונטקסטואלי חדש.
אחד הדברים המגוחכים שהושמעו בקשר לעבודה, מיחסים את השפה התובענית של לוק ל'אמג'ד', לנסיון לייצר מוצר פופוליסטי-בידורי, ראה "הארץ" מיום קודם. באותה כתבה יוחסו ללוק שמרנות וקפיאה על השמרים. גם לבורות יש פן בידורי מסתבר.
עכשיו הוא ממשיך בחקירה המתגלגלת של השפה מחולית תוך שהוא מנהל ומשתמש בטעינת הרקדנים במנוע מגדש מתקדם לא כמטרה בפני עצמה, כפי שהטכניקה החזקה של הרקדנים אינה מטרה בפני עצמה. לוק חוקר את השפה מהיסודות ואין ברירה, הבלט עומד שם ממול והוא מושא המחקר הנוכחי, מחקר המוביל את הממצאים מהמאה ה-19 לזירה העכשוית, הבועטת ומאתגרת, גם אם היא עושה את זה בנעלי פוינט.
לפניו עשה את זה פורסיית' ב'להרשים את הצאר' ממנו לקוחה הסצינה ' באמצע, מעט מוגבה' ( In the middle…somewhat elevated ), שהייתה זרז לשינוי תפיסת הגוף ברמה של צונאמי גלובלי. הבלט מת, אמר אז פורסיית' ונפנף את מי שסבר שהנושא שלו בא מעולם הבלט הקלאסי ולא הבין שהטכניקה היא כלי ולא מטרה. כך כאן.
מול הנרטיב הלינארי של ליברית הבלטים מציב לוק אסופת פרגמנטים. את השפה הוא מפרק ובונה יצירה מורכבת, מרתקת, שהאסוציאציות רחבות הטווח שהיא מעלה כוללות את 'אחר הצהריים של פאון' מאבני היסוד של המחול המודרני במאה ה-20 וציורים מיוון העתיקה. משברי 'אגם הברבורים' ו'היפהפיה הנמה', הוא מרכיב פסיפס בעל ישות עצמאית שהולכת ומתבהרת במהלך 75 דקות של המופע וכולה תוצר של דרכי חשיבה פוסט הפוסט-מודרניזם.
לאחר שביסס את עקרונותיו בסידרת דואטים וקבוצות קטנות שבהם מתבצעים משפטי התנועה המיוחדת שמתהווה בעת ביצוע הקטעים המהירים כברק, הוא אוסף את השפה הנבנית ומיישם אותה במעמדים קפואים, בשינויי תנוחה מדודים. גווני השפה המתהווה כוללת הרבה חזרות על משפטים ותנועות שמתחוללים בהם שינויים זעירים שהזכירו את המוסיקה הסריאלית של פיליפ גלאס, לדוגמא. אפשר לדמות את המהלך במבט על למהלך קונצנטרי שככל שמתמרכז, כל הוא מתעצם.
לוק יצר עבודה מרתקת, מסחררת שמפרה את שווי המשקל של המוכר. והוא עושה את זה בשיטתיות כמעט מתמטית, אינטלגנטית ואסתטית להפליא. סביבו קבוצת רקדנים פשוט אדירים, מיוחדים, בעלי דיסיפלינה מעולה, ביניהם אנדראה בורדמן, סואן צ'נג, צופיה טויקה וכמובן האחד והיחיד- דומיניק סנטייה כובש הלב שמסוגל להתלות ורטיקלית באויר על כף ידו של שותפו לדואט.
מחר, ה- 14 בינואר מתקיים מופע אחרון. רוצו.