Israel Festival, Cullberg Ballet- Figure a Sea (5/06), Protagonist (6/06). Jerusalem Theater

צילומים באדיבות יח'צ

 

בלט קולברג חוזר אחרי הפסקה בת שנים והפעם בהזמנת פסטיבל ישראל 2019.עם שתי תוכניות שונות בתכלית, בערב הראשון העלתה הלהקה את 'Figure a Sea' (2015 ), עבודה שהוזמנה במיוחד עבור קולברג בלט מדברה היי (Deborah Hay), תלמידתו של מרס קנינגהם וחברה בקבוצת האמנים שפעלה בחללי כנסיית ג'דסון במנהטן והייתה אינסטרומנטלית ביצירת שינוי בשנות השישים בתפיסת מחול חדש, המחול הפוסט מודרניסטי- עקרונות התפיסה הדהדו גם בתחומי האמנות הפלסטית, אדריכלות, ספרות, קולנוע ועוד- והציגו תפיסה העומדת בניגוד גמור למה שמכונה מאז: המחול המודרני.

היי יצרה את המחול עבור קולברג בשותפות עם לורי אנדרסן, שיחד עיבדו וחיברו חומרים בשלב מוקדם יותר כשהשתיים עבדו יחד קודם להזמנה.

מה שבזמנו נחשב לתפיסה רדיקאלית וחתרנית שמאתגרת את הדיסציפלינה של המחול המודרני המייינסטרימי, מתרגם על הבמה היום כעוד אופציה, אם כי לא מאד נפוצה, של מחול ברוח מתונה, של התנהלות בימתית מעט מינימליסטית. הרקדנים, שמונה עשר במספר, עוברים ללא שינוי אנרגטי משלב טרום-מופע, כעין חזרה על הבמה ושוליה, אל מרכז הבמה לריקוד עצמו. אופן התנועה, ההליכה היומיומית ואחזקת הגוף לא ממש משנים פאזה וטורחים לבדל חוץ ופנים. יש בתנועה הרבה חופש חסר מאמץ, זרימה וקשב בולט פנימה, אל האינדיבידואל המבצע.

דבר שנדמה כאימפרוביזציה, ברגע הבא יראה כמתוכנן מראש, אם כי אינו מחפש רזולוציה קשיחה. במסגרת תנועה ומעברים מכאן לשם נוצרים מגעים, התחברויות חולפות, פעילויות ללא מטרה קוהרנטית או שיאי התכוונות דרמטיים.

ככל שהערב מתקדם, תחושת האקראיות הכאוטית משהו, מתחלפת במבט מדיטטיבי  שמתנחל במחשבה, בעוד אתה עסוק בתמונה הגדולה בה לפרטי הפרטים אין חשיבות משלהם. זו תחושה די נעימה, טבולה פשטות, צניעות, מתרחקת ממאמץ ומקרינה סוג של יופי בהתהוות שאופף אותך.

—————-*******———–

למחרת, עולה העבודה השנייה היותר מסקרנת-'פרוטגוניסט' ('Protagonist' ) , של יוצר צעיר יחסית ויפטה ואן דינטר (Jefta Van Dinther ) שזו יצירתו השנייה שמעלה בלט קולברג.

קונסטרוקציית מתכת מבריקה תופסת חלק משמעותי משטח הבמה . חלל הבמה די חשוך וקול עלום מבטיח לנוכחים ששינוי עומד להתחולל והוא בלתי נמנע. הרקדנים מתחילים למלא את הבמה ומייבאים אתם תחושה נוספת של איום, סיכון, אלימות.   

הם נראים כמו קבוצת שוליים חסרת עוגן, ניכר שהם לא בוטחים אחד בשני, אולי הם חסרי בית. השפה שלהם לקוחה מהרחוב- לא במובן של היפ-הופ, או קלאברים מהמועדונים, אלא שלא ברור הדחף והיפוכו להגיע תוך ניסיונות גמלוניים לחיבור רגעי. התנהלות פרובוקטיבית לצד מחאה כוחנית משמשת אולי כשחרור קיטור, אך מתוך אותו קיום כאוטי נוצרים מבלי משים מפגשים אנושיים, גם אם להרף עין. משם כבר אפשר לראות הצטופפות כמו-שבטית שנבנית, הולך ומתהווה קצה קצהו של סדר כמעט לא רצוני.

ואן דינטר השקיע רבות כדי להציג את המורכבות של דחויי החברה והוא לא מתכוון להציג בפניהם תקוות שווא.

הייתכן שהרגע בו קבוצה האנושית הזו מתחילה להתקלף מבגדיה ולהתנהל כמו עדר קופים כשהקונסטרוקציה המסתורית עד כה משמשת להם מגרש משחקים דינמי, הוא הרגע המכריע שממנו יתחיל השינוי שהובטח בדקות הראשונות?

לשיר שמלווה חלקים ניכרים בעבודה יש נוכחות ועוצמה. הטקסט הוא של ואן דינטר והזמר הוא אליאס (Elias ), זמר עולה בעל סגנון שירה מיוחד וקול עמוק, נפלא. בחלק ניכר של השיר המלווה הרבה מהמילים עברו מיסוך אלקטרוני ומיעוטם היה צלול. מילה אחת שחוזרת עשרות פעמים היא 'נפילה' אבל הטון מיוסר. ממה שניתן להבין, יש לנוכחים אפשרויות בחירה, להיכנע למצב הקיים, לשקוע בכבלי ההרגל או להלחם עבור האור, עבור העתיד. 

אור צהוב חזק, חריף מציף את קבוצת הרקדנים העומדים נוכחים יחדיו, עד שמסתמאות עיני הצופים מלראות ונתר רק כתם אור שמעלים את הבמה ובאחת, חושך מוחלט יורד באולם ובולע את כולנו יחד.

המוסיקה החריפה שלוותה את הערב מדגישה עד מאד את התחושות הסותרות, המתחלפות. כל שנותר הוא תחושת עצב עמוק, עצב  מעצב. אני מחכה להזדמנות לראות לאן יתפתח היוצר המוכשר הזה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *