צילום באדיבות יח'צ
במסגרת חגיגות שנת תרבות הונגריה בישראל שבהם ייחשף הקהל לפעילויות אמנות ותרבות רבות ומגוונות, שוב חוזרת אלינו להקת בלט גיור, הלהקה המשפיעה ביותר בהונגריה, לביקור שלישי, כשהראשון היה לפני שלושים וחמש שנים.
חיפוש זריז בארכיון ומצאתי אישוש למה שזכרתי. גם אז וגם בביקורה השני, עשר שנים מאוחר יותר, הביאה גיור ערב רפרטוארי שכלל את גרסתם ל'בולרו' של ראוול. מאחר ובאחד משני הערבים הללו אף הועלה המחול פעמיים! בתחילת הערב עם רקדנית סולנית ובסופו בגרסה שמככב בה גבר. והנה הם שוב פה ושוב עם גרסה נוספת לבולרו בצרוף מקרים תמוה, בעיקר משום שליצירה אין שורשים בתרבות הונגריה. 
אנדריאס לוקאס Andras Lukacs)) יצר את הבולרו שלו לפני שבע שנים ובזמנו צוטט כשהוא אומר שניגש בחשש לעבוד על היצירה, מאחר והעבודה שנוצרה ב-1928 זכתה לתריסרי ביצועים של תריסרי גרסאות . ואכן, הוא צדק. במהלך השנים, כל הכוריאוגרפים שהתפתו להותיר אחריהם ורסיה משלהם למוסיקה המהפנטת הזו, הבינו שישוו אותם לגרסה הסוחפת, הסקסית וכנראה גם האלמותית -משנות החמישים- של מוריס ביז'אר, שארחה על הבמה רבים מכוכבי המחול הבינלאומי החל ממאיה פליסצקייה, דרך סילבי גיים וכמובן, חורחה דון, חביבו של ביז'אר.
לוקאס החמיץ הזדמנות לשבור את מוסרות הפרדיגמה "המסורתית" ולאתגר את תפיסת הובלת הנרטיב של הבולרו שנתקבעה עמוק, זאת, באשר לקריאה של המוסיקה שמתחילה לאט, חוזרת שוב ושוב על פראזה מוסיקלית בסיסית הנסמכת על מקצב של תוף. היא הולכת וצוברת מאסה של אנרגיה כבושה בפנים ואחרי כעשרים דקות היא חווה בשיאה התפרצות כמו וולקאנית שמשחררת לחץ אדיר. כוחה בתהליך התעצמות של תשוקה ואלימות ואילו הוא פנה לעבר קומפוזיציות נאות, תלויות סימטריה, תצורות גיאומטריות בחלל הבמה ופיסות דואט סולידיות. 
רקדני הלהקה טובים, מיומנים ושלא באשמתם הפוטנציאל למחול אקספרסיבי –מבפנים- היה מתון ברוח מופשטת, והביצוע שם דגש על טכניקה והבעה ניטראלית. וכך הגענו במקום לנשיפה מחוסר אויר בשיא בעוד המוסיקה מובילה ברצף ספירלי מתמשך לאיזו פסגה, הרקדנים דווקא פרשו לאט מהבמה אל מאחורי הקלעים והותירו ריק מנומס.
שותפה לערב הייתה העבודה 'משחקי פסנתר' -"Piano Plays" של לאזלו ולקי (Laszlo Velekei ) שמתייחסת למוסיקה של פרנץ ליסט שבוצעה על הבמה על ידי יאנוס באלאזש (Janos Balazs ) , פסנתרן צעיר עטור פרסים ושבחים.
מעל מרכז הבמה היה תלוי עץ הפוך בשלכת, גזעו נטוע בתקרה וענפיו שלוחים מטה , חובקים סימן שאלה קיומי שנשאר קבוע ללא ניע למשך היצירה ומשך אליו את המבט. מן הסתם הייתה סיבה אמנותית לתליית המיצב גדל המימדים, מאחר ומעצב התאורה בעל המוניטין הבינלאומי- ירון אבולעפיה- הקדיש לו תשומת לב רבה. האפקטים עתירי הדמיון שלו רמזו לעתים על חילופי העונות שתאמו מעת לעת לנופי הנפש.
ברגישות ניכרת הצליח ולקי להחיות את הבמה בעזרת קבוצת הרקדנים המוכשרים שניכר בם הרקע הקלאסי שלא אותגר בעבודה שגולשת מעבר למפלס הזרם המרכזי הנפוץ.
שתי בחירות הרפרטואר בערב היו חסרות סיכון, בוצעו היטב באופן קורקטי לגמרי; חזק יחסית ומשוכלל במובן הטכני, אך פחות מכך במובן של ייחוד מובחן.