Boris Eifman Ballet- The Seagull, TA, 2009 -בוריס אייפמן- השחף


Boris Eifman Ballet- The Seagull

 

להקת בלט בוריס אייפמן- 'השחף', המשכן לאמנויות הבמה, ינואר 5

 

אורה ברפמן

 

seagull, ballet by boris eifmanבסיורה הנוכחי מקיימת להקת הבלט של בוריס אייפמן סדרת מופעים של 'השחף' (2007) ומופע חוזר של 'אנה קרנינה' שהועלתה בישראל בסיורה של הלהקה בשנה שעברה.

אייפמן, בן ה-65, מנהל את להקתו בסן פטרסבורג כבר שלושים שנה. הוא נחשב לנועז ונונקונפורמיסט בזמנים שברית המועצות החזיקה את אזרחיה ברסן קצר. את האלמנטים המודרניסטיים ששילב בבלטים שלו הוא יצר ללא הכרות של ממש עם המחול המודרני המערבי, אי לכך הוא התרכז בשבירת הנקיון הצורני של הבלט הקלאסי, בין השאר.

עם נפילתה של ברה'מ, הוא החל לסייר עם להקתו וזכה בקהל ושבחים לרב. עם זאת, כל היצירות שלו היו רחוקות מהתוצרים המערביים משום שסוגיות הבסיס של השפה השתייכו לשתי תרבויות במה שונות.

כל היצירות הרבות שהעלה בישראל סבלו ממלודרמטיות, ראוותנות לשמה, גודש ויזואלי די סר טעם, ואמוציות מוחצנות המלוות בג'סטות גדולות ועוויתות פנים מרובות. רקדנים חזקים ומיומנים היו לו תמיד, אין כנראה מחסור חריף בכאלה בסנט פטרסבורג ושאר ערי איפריית הבלט הקלאסי. אבל גם המרשימים שבהם- בעיקר, המרשימות, יש לציין- הרבו להציג טכניקה לראוותנית לשמה וחסכו בניואנסים דקים של גווני גווים של השפה.

הלקסיקון התנועתי ההיברידי  המשלב לשון קלאסית ובליל של שבריה, היה לא אחת פשוט מגוחך. אבל על הבמה לא היה רגע דל, כמו ב"סבוניה" טובה. בעיקר הרשימה יכולתו להשתמש היטב בחלל, לבנות פרקים קבוצתיים מורכבים וכמובן- לייצר דרמה גדולה מהחיים.

הבחירה ב'השחף' על פי מחזהו של צ'כוב מסוף המאה ה-19, דרמה מהודקת הנעה סביב ארבע דמויות מרכזיות – וכשאר מחזותיו, נע במישורים גלויים ותתי מישור מרתקים מבחינה אמוציונלית-, היא בחירה פחות צפוייה, בעיקר בשל האופי הקאמרי של מחזותיו לעומת מוחצנות יצירותיו של אייפמן.

אייפמן שימר את עיקרי המאפיינים של הדמויות והיחסים ביניהם, אך העתיק את המערכת מתחום התאטרון והספרות למחול וכך השחקנית ששיאה מאחוריה היא בלרינה, הסופר, אהובה, הוא הכוריאוגרף, בנה המאוהב בשחקנית צעירה ויפה ותלוי רגשית באמו הוא במקור מחזאי צעיר ובבלט הנוכחי- רקדן שמחפש שפה נסיונית ונועזת יותר ונקרע בין תהפוכות יחסיו הרגשיים. 

כך או כך, אייפמן עדיין נזקק לקב ספרותי כדי להשען עליו, אם כי פה ושם פרחו ניצני הפשטה מעניינים יותר.

לגבי דידי, השענות זו גורעת מהמחול, השלד הנרטיבי שאפיין את הבלטים הגדולים, סוגר את נקודות המבט והחוויה של הצופה המסרב לכפית המושטת מתחת לאפו בדרך לפיו.

הוא גם עדיין לא מצא כאן פתרון משכנע לשינוע מסה של רקדנים שרובם, למעט ארבעת התפקידים הראשיים, נע ונד בחוסר שקט פנימה והחוצה ומשמש כרקע , אנסמבל אנונימי ללא תוים אינדיוידואלים של מרכיביו האנושיים. ההיררכיה המשומרת בפורמלין גם היא ממאפייני סגנונו הייחודי.

וכך, בין הסצינות בהם מתמודדים הסולנים זה עם זה על הבמה היפה, או סצינות הסטודיו עם הלהקה ששפת התנועה בה כללה כמה מהמאפיינים השאולים מהוירטואוזיות הדינמית של יצירותיו של פורסיית'- חיבור הגיוני יש לומר, אפשר היה להבין גם את הסצינות הסוריאליסטיות – אחת מהן היא מחווה לאלוין ניקולאי, מן הסתם-, אך אי אפשר היה להצדיק את שילובה של סצינה בה הרקדנים מופיעים כחבורת רקדני היפ-הופ. נו, באמת. אולי לא הייתי חושבת כך לו היה ההיפ-הופ ברמה גבוהה במיוחד. והוא לא היה. כמו כן היו סצינות מיותרות של נשפי ריקודים שבוצעו בגיחוך עצמי לא הוסיפו דבר ולא הועילו במאומה. 

עכשיו לחדשות הטובות. הסט והתאורה היו נהדרים, מעוצבים בטוב טעם ותחכום ( חוץ מוילון נוצץ בגוון זהב עתיק) והלהקה שמלאה ברקדנים חזקים נהדרים, כתמיד אצלו- בעיקר הרקדניות, אבל זו בעיה לא רק שם.

שאפו לסולנים: מריה אבאשובה, נינה זמייצב, יורי סמלקוב ואולג גבישייב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.