צילום: באדיבות יח'צ
סשה וואלץ (Sasha Waltz ) היא אחת מהיוצרות המשפיעות בגרמניה ברבע המאה האחרונה ובמוניטין שלה היא זכתה בזכות שורה של עבודות רבות עוצמה שלא אחת הכילו דימויים חזותיים חזקים ובעלי ייחוד כחלק מהתמקדות בתנועה מזוויות לא מקובלות. ביקורה הקודם בישראל התרחש לפני קרוב לעשרים שנה בעת שלהקתה העלתה כאן את' קורפר', ( Korper) אחת מעבודות המפתח בקריירה שלה.
העבודה הנוכחית 'קונטינו' ('Continu' ) נוצרה בתחילה העשור הנוכחי והיא הלחם של כמה חלקי יצירה שנוצרו במקור לעבודות תלויות מקום אחרות. כיום קונטינום מחולקת לשתי מערכות בעלות מזג וטמפרטורות שונות. הראשונה, אורכה כשעה וחצי והיא טעונה במובנים רבים ומלווה במוסיקה שנחשבת עדיין למאתגרת ואילו חלקה השני בהיר יותר, מאוורר יותר ובעל משקל קל יותר יחסית וגם המוסיקה המלווה אותו נגישה יותר להאזנה. במובן מסוים, מיזגה של המערכה השנייה מרגיעה את סערת התכנים הרגשיים, הדרמטיים, שמשפיעים על חוויה מצפייה במערכה השנייה, אך מותירה אחריה פחות משקעים.
במופע לקחו חלק 22 רקדנים וביניהם שלושה ישראלים; מיכל מועלם, יעל שנל ועידן יואב. הרכב הלהקה מגוון במונחי רקע וגיל ונדמה שנעשה תהליך בחירה קפדני, עם העדפה לרקדנים בעלי אישיות אינדיבידואלית.
בקטע הפתיחה השתתפו שבע רקדניות לבושות שמלות שחורות ארוכות, אלגנטיות ומאופקות. מערכת תופים הוצבה בצד שמאל של הבמה. המבצעת, היא אמנית כלי ההקשה נודעת, רובין שלקובסקי (Robyn Schlkovsky (b. 1953) ). מרחוק, רק ראשה ושערה הלבן נגלו מעבר למערכת, אך כשהרימה יד למכה הראשונה בתוף כל גופה התרומם ונדמה כרוקד עם כל תנועה. המוסיקה לפרק זה היא של המלחין היווני יאניס זנאקיס (Iannis Xenakis ) והמחול מהדהד את המקצב, את העוצמה בתנועה גלית ובשרירים נחשיים מתפתלים.
פתיח זה היה פרוזדור לחלק המרכזי שהושפע עמוקות מהמוסיקה של מלחין לא מאד מוכר שנולד בצרפת ב- 1883, נד בעולם מינקותו שלא בטובתו והתגורר בעיקר בארצות הברית ונחשב לאחד היוצרים המהפכניים שהקדימו את זמנם. זהו אדגר וארסה (Edgar Varese ). מסתבר שלמרות חשיבות ותרומתו לשיח שהשפיע על קידום המוסיקה המודרנית בתחילת המאה העשרים, הוא אף נחשב לאבי קידום השימוש בכלי נגינה אלקטרוניים כבר בתחילת המאה העשרים. למרות קולו הייחודי, נותרו רק כשלוש שעות ספורות שנשתמרו מוקלטות. המוסיקה ששמענו בערב היא מתוך Arcana (1927).
חלקה השני של המערכה הראשונה הוא לב לבה של העבודה. הבמה מוארת קלושות והבמה ריקה, ומחלקה האחורי מתקדמת קבוצת רקדנים שפופה שמתחילה לנוע על ארבע ומתרוממת לאט, נדחקת קדימה כביכול על ידי קולות טעונים של כלי נשיפה ותופים. הם נראים כנמלטים בחשאי מאיום לא-נראה. קירות המקיפים את חלל הבמה נגלים לאט ונראה שהם מצופים בלוחות מתכת, כסוגרים על הנמלטים. מעת לעת המוסיקה נאלמת והשקט טורד עוד יותר מהצלילים.
בחלקים ספורים ארוגים קולות אזעקה רחוקה, צלילים שקשה להתעלם מהשפעתם על קהל שמכיר אותה ממציאות חייו. הסצנה משתמשת באמצעים מאופקים יחסית כדי להביע טווח רגשות רחב מנעד אך ברור כי זו עת מצוקה, שמא חשש מרדיפות, מעצרים בעוד הדי קולות התוף מתרגמים לסכנה הולכת וקרבה.
אם רק תמונה אחת תיחרט בזיכרון זו תהיה התמונה שבה כל רקדני הלהקה עומדים קפואים קרוב לקיר האחורי. גבר יחיד עומד בצד ונובח הברה לא ברורה או שתיים ורקדן אחד מאמצע העומדים קפואים בשורה רוחבית, מרכין ראש וגופו קורס אט, והוא נופל שדוד. לאט לאט , אחד אחרי השני, כל האנשים, למעט אחד, מוצאים להורג באבחת בת-קול אחת, שמכילה את כל הרוע שהיה וקיים.
סשה וואלץ מצליחה לבטא טווח רחב של מפגשים טעונים בשימוש בכלים זמינים כמו תאורה, קול- או העדר קול- וקומפוזיציות לא מורכבות יותר מדי של תנועה בחלל הבמה. היא מסוגלת ליצור סיטואציות רוויות רגשות באמצעות רבדים דחוקים, תת-נראים באמצעות מרכיבי הבסיס של הישות האנושית, כגון הזדקקות, שאיפות ופחדים לצד ביטוי עצמי באמצעות הסרה של תוספות דקורטיביות מיותרות, הימנעות מציות עיוור ומתמקדת בעיקר בעיקרי הדברים הבסיסיים כדי להעשיר את תכניה האמנותיים של העבודה.
בחלק השני, המסיים את היצירה קמו כתריסר אנשים ובחרו לצאת, דקות אחרי ששבו מההפסקה. אקט תמוה שנעשה בזמן שהייתה דממה באולם וכל נקישת עקב במדרגות הפכה להתנהלות גסה ובריונית. יש כמובן דרכים מתאימות ומתחשבות יותר לעשות גם את זה.
אלה היו בודדים. ניכר כי הקהל קבל את אופני המבע של אמנות המחול של וואלץ בהערכה רבה ואי לכך, הוא נעמד על רגליו והגיב במחיאות כפיים מתמשכות.