יסמין גודר מתראיינת

"הנה, על זה אנחנו מדברים"ליאורה בינג-היידקר משוחחת עם יסמין. גודר

ש. העבודה האחרונה היא תמיד היקרה ללב ביותר, לא?

ת. "נכון שהעבודה האחרונה היא תמיד הקרובה אלי ביותר, אבל זה לא רק משום שהיא ה"בייבי" כעת, אלא מפני שהיא הכי מייצגת את המקום שלי היום. אפשר להגיד שהיא התיעוד הנאמן ביותר לרעיונות שיש לי כרגע".

ש. אז מה מעסיק אותך ככוריאוגרפית? בכלל, מהו בשבילך "העניין" המרכזי בעבודה האמנותית שלך, וכרגע בפרט?

ת."מה שאני מחפשת נמצא איפה שהוא בין הממד הפיסי, לדינמי, לאינטלקטואלי, למוסיקאלי, לחזותי, לחיבור לחלל… מרגשים אותי החיבורים בין המושגים האלה, ולכן אני כנראה גם עוסקת במחול, שממילא מקיף את כל המרכיבים שמניתי ובכל אופן, כל הממדים האלה נוכחים מאוד בחיפוש: קצב, חלל, קומפוזיציה ואנשים.."

ש. מעניין אותי לדעת כיצד את בוחרת את הרקדנים שלך. מה מושך אותך ברקדן? האם רגישות ופגיעות הן תכונות שחשובות לך בליהוק?

ת."רקדנים שמושכים אותי הם אלה שאני רואה את האנושיות שלהם. אנשים, שכאשר אני רואה אותם רוקדים, הם אינם מוסווים על ידי מה שלמדו לעשות עם הגוף. זה לא רק הטכניקה והטריינינג, אלא גם איך אדם ניגש למה שהוא עושה, איך הוא מגיב, מה מגרה אותו. אני לא מחפשת רקדנים כי אם פרטנרים לשיח, שותפים שאפשר לנהל אתם דיאלוג מעניין גם בדיבור סביב העבודה והמרכיבים שלה וגם בעשייה עצמה.

"ש. ציר מרכזי בעבודה הנוכחית הוא דמות של אריה. אהבתי את רגעי השקט שלך בתוך דמות האריה. יש רגע ממושך ומרגש של שקט, בתחילת העבודה…"

ת. "בד"כ אין לי עניין מיוחד בעבודה עם מסכות. לקח לי זמן להגיע לשקט הזה, ללמד את עצמי לחיות בתוך המסכה ולא לעשות כלום. יותר מזה, לקח לי זמן לתת למסכה לחיות את החיים שלה על הבמה, מבלי להפריע לה פשוט להיות נוכחת.

"ש. מי הוא עבורך האריה, מסכה? תלבושת? תחפושת?

ת. "לא בדיוק. האריה בשבילי הוא סוג של "מסקוט" (מן המלה מסכה בצרפתית עתיקה. ל.ב.) מעין קמע של קבוצת כדורגל המסמל סגולה להצלחה. ידעתי שאני רוצה מסכה של אריה. אני חושבת שאפילו חלמתי על זה, אם כי עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בה. ביקשתי מאלונה רודה לבנות את המסכה עוד לפני שהתחלתי את החזרות, כך שבאתי כבר עם המסכה לתהליך העבודה. אני עושה את זה הרבה: אוספת דברים שכביכול לא שייכים לעניין, דברים שאני מרגישה קשורה אליהם, ואז מחפשת את ה"למה".

ש. מה עוד אספת?

ת. "אספתי למשל גם תמונות של ספורטאים גברים, בעיקר של כדורגלנים. רציתי במודע לחפש דימויים של גבריות, תחרותיות, אמביציה; שאלות שנוגעות בניצחון והצלחה… אלה נושאים שמשכו אותי מאוד והם אכן נוכחים כל הזמן, גם בשפה התנועתית וגם במבנים של העבודה. בכלל, מושך אותי לקחת דימוי שהוא חיצוני וזר לי, כלומר לא שייך אלי או מייצג באופן ישיר את הזהות שלי, ולנסות לבדוק את הגבולות שלי ושל שאר הרקדנים ביחס אליו."

ש. לעיסוק בזהות בוודאי עוד נחזור, אבל האם יש כאן מבחינתך פרודיה מכוונת על דמות המאצ'ו הגברי?

ת. "לאו דווקא פרודיה, אם כי יש אירוניה והומור. מעניין אותי לבדוק דימויים בהשטחה ובהעמקה של אותו הדבר. כלומר, לגעת בפני השטח המאוד מזוהים, ברורים, ואפילו רדודים של דימוי מסוים, ובמקביל לבחון את המורכבות ואת מבנה העומק שלו, שאינם כלכך מובנים מאליהם. המתח בין שני הקטבים האלה מעניין אותי, דווקא משום שיש בו מטפורה ברורה לעיסוק במחול: אתה עושה תנועה שאמרו לך לעשות, שמישהו אחר המציא, ומחפש בה את עצמך… מצד שני גם עניין אותי ב"קרם תות ואבק שרפה" לעבוד על משהו מאוד מוכר ברמת הסטראוטיפ. לא לעסוק כל כך במושג, אלא בקונקרטי ולבחון אותו מול עצמך. עניין אותי במודע לדחוף למקומות מאוד זולים, כאלו לא מתוחכמים, מתוך רצון להגיע לאיזשהו שיא דרך נושאים נדושים נורא וסטראוטיפיים לגמרי. יש משהו בהתעסקות בנושאים האלה שלא פתוח לעמימות, או למיסאינטרפרטציה. זה כמו לשים את הקלפים על השולחן להגיד: " הנה, על זה אנחנו מדברים". זה מסיר את מסך הערפל שאופף לפעמים עבודות מאוד יפות ואסתטיות מבחינה צורנית, אבל מצועפות מבחינת האמירה שלהן. מעניין אותי לבדוק את קו הגבול בין הנדוש והזול לגבוה. "

ש. אני מבינה ששאלת הזהות ו/או חוסר הזהות כשאלה בסיסית של עולם התאטרון מעסיקה אותך. לקראת הפגישה שלנו נזכרתי שוב ב "תמונתו של דוריאן גריי", כסיפור שעוסק קודם כל בשאלות של זהות, דימוי וייצוג. הכתובת " reh Help " שכותבת הרקדנית הכלואה בתא הזכוכית בעבודה הנוכחית שלך, העלתה בדעתי גם את דמותה הטראגית של השחקנית הצעירה בדוריאן גריי ותהיתי איך את רואה את היחס בין אישיות הרקדן לבין הדמות שאותה הוא מייצג על הבמה.

ת. "כן. יש הרבה התעסקות בגבול בין להיות המבצע לבין להיות הדבר עצמו, לעמת את עצמך כרקדן או שחקן מול מי שאתה באמת, אם יש דבר כזה שהוא "אמת". לעתים קרובות אני חושבת על זה כעל משחק בין השכבות שלך. הגוף הנשי, למשל, איך אפשר להעביר אותו טרנספורמציה לגבריות, או להפך. הדברים אינם רק מה שנדמה שהם, אלא תמיד גם משהו אחר. המורכבות הזאת היא שעושה אותם מרתקים בשבילי. כך גם המתח בין הזהויות האישיות שהרקדנים מביאים אתם לבמה כבני אדם, לבין הדמויות שהם לובשים על הבמה, עושה את העבודה למעניינת בעיני."

ש. את לא מחפשת לעצמך את הדרך הקלה, או מסתתרת מאחורי חזות "יפה" של דברים… באיזו אופן היופי חשוב לך?

ת. "דווקא יש לי צורך גדול באסתטיקה, אבל על פי הקריטריונים שלי. בכל עבודה שלי בינתיים ניסיתי לאתגר את העבודה הקודמת גם במובן האסתטי. (אגב, אלמלא הייתי כוריאוגראפית הייתי עוסקת באמנות פלסטית). מבחינה מוסיקאלית לקחתי לעבודה הזאת יצירה קיימת של 'אמן רעש' יפני שאני מאוד אוהבת, ולמעשה זה התקליט השקט היחיד שלו שאני מכירה. יש בו שישה שירים ובהופעה הם פשוט מנוגנים לפי הסדר מההתחלה עד הסוף. גם הבחירה בתלבושות היא בחירה של 'רדי מייד', מה שאפשר לקחת, כי הוא ממילא קיים ואין צורך לייצר אותו. ב'אולם' למשל, התלבושות היו מאוד מעוצבות, אבל בכל זאת מתחת לשמלות כל המשתתפות לבשו גם טי שרטים פשוטים בצבעים שונים, כך שהיה לבגדים גם ממד אישי יותר."

ש. האירוני הוא שבמקרה זה דווקא המעוצב באופן ייחודי נתפס כבלתי אישי, בעוד שהתעשייתי והמוכן מראש נתפס כמייצג בחירה אישית. ספרי לי עוד על בחירות אישיות.

ת. "היה לי בעבודה האחרונה רצון להשתמש בכל מיני שאריות פרטיות של דברים שהצטברו לי בראש כמו "זבל מנטלי", מעין נקודות אחיזה, דברים שכולנו אוספים במשך השנים ואנחנו בכלל לא מודעים לכך שהם נטבעים בנו, אבל בסופו של דבר הם מייצגים לפעמים רגעים מאוד גדולים עבורנו… הרצון הזה זרק אותי חזרה לתקופה שהייתי בת שלוש עשרה בערך בניו-יורק, וראיתי סרטי אימה עם חברות. התקופה הזאת זכורה לי כחוויה של כיף אדיר, של חופש, של הומור ופחד, ופתאום קלטתי שזה משהו שמבחינה אישית רגשית ותרבותית טבוע בתת-מודע שלי. אלה לא דברים שאני מתעסקת בהם ביומיום אבל זה נמצא בתוכי ומעניין אותי להכניס את הדברים האלה גם לסטודיו. השאלה איך מביאים דברים פרטיים לבמה תמיד עניינה אותי, אבל בעבודה הזאת זה בא לידי ביטוי בצורה ממש משתלחת ומאוד אישית…"

ש. הזוית האישית הלוחצת מעוגנת כמובן גם בשם העבודה: 'אני' בהתחלה, 'אני' בסוף ו'רעה' באמצע…

ת. "השם שייך לסוג של ישראליות, לצורת דיבור שבה אתה מציג את עצמך לסביבה וכביכול "מוכיח" את עצמך, ויש בשם כמובן גם הכוונה לקהל איך להתבונן בעבודה. השם כאן הוא כמו עוד סטראוטיפ שאני עוסקת בו. הסטראוטיפ של היוצר שמחכים ממנו לדחוף, להפעיל, לייצר, לחפש את הנאיביות של המשתתפים ולעשות עליה מניפולציות. אני רוצה להראות את האבסורד, ההומור והרגעים המביכים שנוצרים כאשר מנסים לגרור מישהו לאינטימיות חושפנית. השם הוא עוד פוסטר כזה. פלקט. "איך אני מול הדבר הזה?" הנה אנחנו דוחפים את עצמנו להביא את השיאים האישיים שלנו לבמה, ושוב עולה שאלת הזהות: הרי בעצם אפשר לקבל את התפקיד הכי זר לך ולהיות בו הכי "אתה".

ש. איך את מתייחסת לחושפנות היתרה, לטרנד הווידויי באמנות העכשווית?

ת. "חושפנות יכולה להיות מאוד מרגשת: השקיפות שבן אדם מעניק מעצמו, ומצד שני – השקיפות הזאת לא כרוכה רק בחומרים שאתה מביא לבמה. חושפנות בפני עצמה איננה מספיק מעניינת, אבל זה עוד רובד, עוד כלי בידי הרקדן. בסופו של דבר כל חשיפה היא תמיד חשיפה רק עד מקום מסוים. צריך לזכור שעדיין מדובר בבמה. זה בזמן אמת וזה חי וזה נפלא, אבל עדיין מדובר באשליה, בפרפורמנס. אני אוהבת לשחק על הגבול של מה אתם, הקהל, מצפים לראות ומה אתם באמת מקבלים. . . "

ש. באיזה אופן היה איציק ג'ולי שותף לתהליך היצירה?

ת. "איציק נותן פידבק, דוחף, מאתגר, שואל שאלות מהותיות בתהליך, שעוזרות לי להגדיר מה אני עושה. הנוכחות שלו בסטודיו מאוד שקטה לפעמים, אבל שיתוף הפעולה מתבטא בשיחות ובחשיבה בין החזרות. אני משתדלת לא לסמוך יותר מדי על דעות ותגובות מבחוץ, אלא לתת לאינסטינקטים שלי לעבוד ולהאמין בהם. זה קשה. קשה לסמוך על כך שכל מה שמאמינים בו אכן יבוא לידי ביטוי על הבמה כמן קסם, במבנים המוגמרים של היצירה. זה קשה גם במובן הפרקטי: לשחרר ולתת לדברים לקרות, ועם זאת לבוא תמיד מוכנים לסטודיו. מצד אחד להתכונן ולעבוד כל הזמן, ומצד שני – להרפות ולהאמין, וגם אם אומרים לי: "לא, זה לא יעבוד" – להמשיך להאמין, ולא לבטל את דעתי בפני דעתם של אחרים."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *