דיבור על ריקוד השנה- טטריס

 

מי שרוקד, מעלי, מצדדי ומתחתי הוא ב"טטריס"

אורה ברפמן.

1193836022.jpg

 

אם אי פעם הזדמן לך להריח רגלי רקדן הנמצאות במרחק סנטימטרים מאפך, לשמוע אותו נושם בכבדות מעל ראשך, או שנאלצת לסובב ראשך ב- 360 מעלות כדי לעקוב אחר גופו המחליק סביבך ובה בעת, נבצר ממך לראות אבר מאברי גופך בעוד אתה מנסה לשמור על שווי משקלך הרופף בעמדך נטוע על דרגש, הרשה לי להניח שאתה אחד מאלה שכבר נחשפו לחווית 'טטריס'; יצירת מחול המתרחשת במיצב ארכיטקטוני, שנרקחה על ידי הכוריאוגרפית נועה דר ויוצרת האמנות החזותית נטי שמיע- עופר.

מופע הבכורה של 'טטריס' התקיים לראשונה בפסטיבל עכו לתאטרון אחר (06) ולאחר מכן הוצג בסטודיו החדש של דר במרכז תל אביב מאחורי 'בית הסופר' ונכלל במסגרת 'חשיפה בינלאומית' שקיים מרכז 'סוזן דלל' בדצמבר 06.

הכניסה ל'טטריס' מוגבלת לכמה עשרות צופים בלבד שמובלים אחד אחד פנימה, אל חלל הסטודיו -לאחר שחלצו נעליים במבואה- בלווי צמוד של אחד משבעת הרקדנים. כאן הם מתבקשים לעמוד תחת מתקן שבו מותאם להם שרפרף בגובה ההולם את מידתם ובעזרתו יוכלו לצפות במתרחש על הבמה. לאחר שהתכנסו כולם במרחב ביניים, מתבקש כל אחד מהבאים לקחת את השרפרף המונפק לו ולחכות לאות. כל אחד מהנוכחים מלווה בטכסיות מתמשכת אל מיקומו המסומן מתחת למבנה עץ דו-קומתי, בעוד הרקדן הצמוד אליו מנחה אותו להשמר מהתקלות בבמה המוגבהת שמאלצת את מרבית הנוכחים להשתופף. רק אז מונחים הצופים לעלות איש על דרגשו, ולהשחיל את ראשם דרך אחד מהפתחים הנקובים בריצפת הבמה, הנמצא בדיוק מעליהם. משעשו כך, מצאו כי צווארון פלסטיק לבן גמיש סוגר על צווארם.

רק אז נגלה לצופים לראשונה מראה עשרות הראשים המנקדים את הבמה הלבנה. התמונה הבלתי צפוייה גוררת לא מעט ציחקוקי אי נוחות ומניבה לא מעט מבטים לחוצים משהו, בעוד הנוכחים בודקים את תגובותיהם הראשוניות ומעריכים מחדש את המצב שנקלעו אליו לאור תחושותיהם מחד ותגובות פני שאר הנוכחים הניבטות אליהם מאידך. שלב זה של הסתגלות/הסתכלות ראשונית נעשה תוך ערנות ומודעות עצמית מועצמת, בעוד התמונה הסוריאליסטית מבקשת להאחז ולהתמקם בתודעה בעזרת תזרים אסוציאציות מגוונות.

כך, עוד טרם החלה העבודה עצמה, כבר מתרחשת יצירה עצמאית, בביצועם של חברי 'קהילה בעל כרכה', של שותפים לדרך המסתמנת כבעלת נופך הרפתקני. זו קהילה של 'בעלי הראשים המנותקים מגופם' לכאורה, שכל פרט ממנה חשוף לרעהו ועומד להיות חיל על לוח משחק בעל כללים חדשים, לא מוכרים. מעתה הוא ביחסי מעורבות עם שאר המשתתפים; הפאסיביים והאקטיביים. בשלב זה של ההתרחשות הוא כבר ויתר על יכולתו להטמע בחסות חשכת האולם ולהסתיר את תגובות פניו משכניו הצופים ומהרקדנים החולקים אתו את הבמה. באופן רגיל הרקדנים נמצאים במרחב אחר שממנו הקהל מוחש אך לא ממש נראה, ראשית, בשל תאורת הבמה המפרידה מסורתית בין מתחם הבמה לזה של הקהל וכן באמצעות חלל ניטרלי חוצץ בין האולם – שבו לכל צופה מתקיים מרחב פרטי- לבין הבמה, מרחבם של המבצעים.

נסיבות הווצרות קהילה זו, בדומה לאלה הנוצרות במעלית תקועה, בקונצרט כוכבי רוק, בקרב נהגים העדים לתאונה מחרידה, מייחדת קבוצת אנשים מזדמנים, השותפים למצב חוויתי חריג שמציף רגשות באופן לא צפוי.

האם נותרה החירות לצופה לפהק או לגרד את קצה אפו במקום בו כל תנועה נצפית על ידי כל אחד מהצופים האחרים? פיהוק הוא תגובה פיזיולוגית בלתי רצונית, אך גירוד האף? לא רק שחיטוט באף אינו נתפס כהתנהגות ציבורית נאותה, צופי 'טטריס' יתקשו לבצע את השחלת היד אל עבר האף משום שאותו צווארון פלסטי הסוגר על הצוואר אינו מותיר מרווח לחדירת היד. האם פירושו של אילוץ זה שאתה עצור/אסור במידה מסוימת, עכשו, כשניטלה ממך החירות לבצע פעולות שיגרתיות?

עתה הגיע הזמן לבדוק שנית את הבחירה להשאר ולציית למציאות בה מגבלות פיזיות ורגשיות בלתי צפויות מראש הן נתון, או להפרד לשלום וללכת הביתה. אם נשארת, כאילו התחייבת לקבל על עצמך את כל המגבלות והרי אתה מוכן לשחק בכללי 'טטריס' ומזומן לקבל את נקודת המבט החדשה המוצעת לך ובתמורה, אתה משתף פעולה עם העתיד להתרחש על כל מרכיביו. טכס חניכתך כצופה-החדש עומד להתחיל.

האם אין דמיון במבט-על בין הבמה זרועת הראשים לבין משטח דשא מרובה כדורים? אסוציאציה מצמררת צפה לה מעצמה מנבכי הזיכרון, הסצינה מ'אליס בארץ הפלאות' בה צווחת המלכה על מגרש הקריקט "התיזו את ראשו". האם הערב יהיה זה ראשי?

החשש שהתגנב מאליו קשור לעובדה שחישוף הראש ברבים –במנותק מהגוף- הוא אקט סימלי של כריתה. הגבלת התנועה מוסיפה לתחושת האין-אונות וההחפצה של הראש במשחק החדש.

מאידך, בידולו של הראש משאר חלקי הגוף ממקדת את הפנייה הישירה אל קופסה זו שבה נמצאים אברי החישה הרלוונטיים; העיניים הרואות, האזניים השומעות, האף המריח ומח שמעבד את תזרים המידעים. במשתמע, רומזות דר את שמיע-עופר לצופה- תיבת המוח שלך היא המטרה.

אי אפשר גם להתעלם מכך שפעולת כניסת הראש המהוססת אל המרחב עליון, כמוה כחדירה, על כל המשתמע מפועל זה. כפי ששר המשפטים לא יכול היה לטהר את פלישת לשונו למרחב אינטימי שאינו שלו, כך כאן מתקיימת חדירת הראשים למרחב לא להם. במשתמע, יש במעשה הטבעה בעלת גוון אירוטי.

בו ברגע שהרקדן הראשון מזדחל אל המבנה דרך אחד המפתחים שבריצפה במרחק של כלום מראשך או ראש שכנך, מתרחשת הארה חדשה. ההתרחשות אינה זרה רק לך ותחושותיך והבדיקה המחודשת של מקומך שבה עסקת עד כה, היא רק מחציתו של הסיפור. גם הרקדנים נדרשים לתפקד בחלל שונה לחלוטין מכל מקום בו רקדו עד עתה. הם נדרשים להתנהל על משטח שאינו פנוי לתנועה בלתי מבוקרת והוא מנוקד במכשולי הראשים הניבטים אליהם מזוית כפות רגליהם, ממרחק בו כל שערה על שוק חשופה וכל אגל זיעה על גופם לא יחמוק ממבט. מרחק הבמה מהתקרה אינו רב, רקדן שירים ידיים יגע בה. אם יקפוץ גבוה מדי הוא עלול להפגע. כך שגם לרקדן יש אילוצים לא שיגרתיים משלו. במהלך שלושים הדקות הבאות, עד להפסקה, מתקיימות במקביל מספר מערכות התנהלות; אינטראקציה בין הרקדנים עצמם המבצעים את הכוריאוגרפיה הנתונה, אינטראקציה בין הצופים שראשיהם המנקדים את הבמה רואים וחשים אלה את אלה ומערכת שלישית שבה מתחוללת אינטראקציה הדדית- ייחודית בין הצופה והרקדן.

מערכת מוזרה נוצרת ב'טטריס' בין הצופים. מאחר והראשים מנקדים את הבמה לאורכה ורוחבה, אין מצב שבו צופה יכול להביט נכחו מבלי לקלוט בטווח הראייה שלו ראשים אחרים. ישנם שמתוך נימוס אולי לא יבהו בעיני הצופה הקרוב ביותר, או ינתקו מיידית כל קשר עיין מזדמן אחר, יש שאולי לא יבדקו בדקדקנות את הבעת פני הצופים שמולם, אך גם התעלמות שיטתית זו פירושה תגובה, שדורשת מאמץ לא מבוטל. בכל מקרה, הניבטות החשופה נוטה לחדד את המודעות העצמית; האם הצופה השולח אלי מבטים ארוכים תוהה מדוע לא הסתרקתי או שהוא מנסה להזכר אם פגש אותי בעבר? מערכת שבה צופים מזדמנים נחשפים זה לזה במידה מסוימת, מתקיימת תדיר למשל בעת צפייה בעבודות אמנות במוזיאון, בעיקר בצפייה באובייקטים תלת מימדיים כשקהל מקיף אותם ומבט ממוקד אל עבר האובייקט יכלול תמונה אולי חדה פחות של פני צופים העומדים ממול במעגל. ההבדל הוא שבגלריה אתה בוחר בכל רגע נתון את המרחק מהמוקד ואתו את מידת החשיפה האישית וכן את משך הזמן שבו נוח לך להחשף.

המערכת השלישית מתקיימת בין הרקדנים "הפועלים" לבין הצופים "הסבילים", אלא שהפעם אין לקבוצה אחת יתרון מוחלט במערכת יחסי הכוחות הדו-כיוונית. .

בעוד אתה בודק כל רקדן המאכלס את הבמה לפרטי פרטים החל מצפרני רגליו הגזוזות, ועד לשיעור ראשו, הוא רואה כל פרט בפניך וכל זיע הבעה שאתה מייצר בתגובה למתרחש. כל הקונוונציות המסורתיות המשמרות הפרדת כוחות בין המתבונן לבין המבצע, בטלות ומבוטלות.

במערכת ההתרחשויות הנוכחית עדיין מתקייים הליך חשוב שאינו שונה בהרבה מצפייה שגרתית במחול על במה, במהלכו היצירה מגרה מכניזם רגשי שמניב תגובות מורכבות ובהן ספיגת גירויים אמנותיים, לצד מאמץ שכלי שפועל כדי למקם את המחול בהקשרים המתאימים דרך עיבוד החוויה החושית ותיוקה במגירה המתאימה על פי נסיונו וחשיפתו המצטברת של כל אחד מהצופים למגוון מופעי מחול. אלא שכאן, בגלל מורכבות החוויה, התהליך מועצם.

הליך המיון והסיווג במסגרת המרק הסמיך של מחשבות ותחושות מעיר בי זיכרון של אחד המפגשים הראשונים עם אמנות מושגית באחת מהגלריות החתרניות בשיפולי מנהטן באמצע שנות השישים, בעת צפייה בתערוכת "אמנות בוץ". משם הוליכו קורים דקים אל המחול הפוסט מודרני שפרח באותה תקופה ופתח פתח למופעים בחללים אלטרנטיבים חוץ-בימתיים ותרם לערעור מוסכמות מדרג בנושא שימוש בחומרים 'גבוהים' ו'נמוכים' .

הבטים רבים מאותם זרמים נטמעו עמוק ונתקבעו כתקפים בחלק ניכר מעבודות המחול שנעשו בחצי המאה האחרונה ובמיוחד בעבודות מושגיות שידעו פריחה ופריסה רחבה במיוחד בעשור או שניים האחרונים. שורשיהם האמנותיים הניכרים ב'טטריס' , איפשרו את ההליך האמנותי המשולב של דר ושמיע-עופר שמוביל לריבוד מורכב של היצירה הכוללת התנסויות יצירתיות וחוויות חדשות מענגות בעוד היא מספקת את מימד הרעב ללא שובע לחדשנות ולביטויים מקוריים באמירה האמנותית.

שתי היוצרות אכן התמקדו באיתור וחישוף סדקים במרחב השגור של המחול הישראלי במקום הליכה בדרך סלולה ומוכרת ובכך יצרו הליך אמנותי מאתגר שאפשר להן להדהד בקול משלהם.

באמצעות העבודה, הן הובילו לקיום דיאלוג חדש עם הצופה והשליכו אור לעבר פינה לא מטופלת בשדה המחול.

אם כי "טטריס" מוגדרת ובצדק כעבודה מושגית בינתחומית, היא שואבת את עצמתה המרכזית לא מהפן המחולי עצמו שהרי ניתן היה לשנות את מרבית פרטי מרכיביו, את אורכי הגל הדינמי-אנרגטי, להגביר או למתן את העוצמה ההבעתית של הרקדנים, לשנות את הטכסט ואת מערכות היחסים בין הרקדנים לדוגמא.

יש לזכור כי גבולות הפרדה לסוגיה בין צופים לרקדנים נשברו הרבה קודם בכל מחול שהתקיים בחלל שאינו אולם מופעים מסורתי, ואף בכל מקרה בו צופה לא מיומן מוזמן לעלות לבמה במהלך ההופעה, כך שגם מרכיבים אלו אינם ליבתה, מרכז הכבידה של העבודה.

אחד ממוקדי העניין של 'טטריס' טמון בהינתנו בחפץ לב לקריאה באמצעות מגוון פריזמות ואסוציאציה אחת מוליכה לעבר המנסרת הסינמטית שכן החוויה המקפת מאזכרת בקטנה את חוויות המסך המקיף ונקודת המבט הנמוכה של הצופה היא מעין חלופה למצלמה שמרבה לספק זוויות צפייה מעל, מתחת ומגבו של האובייקט וכן חוויות תקריב. בהקשר זה ראוי להזכיר את עבודתו של וויליאם פורסיית' "קאמר קאמר", שבו מבקש היוצר ליידע את הצופים במחול שרובו ככולו מתרחש במתחמים שחסומים לצפייה ממושבי האולם באמצעות פאנלים אטומים. פורסיית מתווך בין המתרחש לבין הקהל באמצעות מצלמות ווידאו ומערך מסכים לא גדולים בחזית הבמה, כדי להעביר מידע מוגבל.

דר ושמיע-עופר משתמשות גם הן במצלמת ווידאו ברוח הזמן, אם כי באופן מוגבל, חלקי מהצפוי. הקרנות בזמן אמת על קיר צדדי מפיקות מבט –על של הבמה ומספקות את זווית מבט של הרקדנים. כן מוקרנים מבטי צד בהם הקהל יכול לראות את הנסתר ממנו, בקומה התחתונה. חזיון מערך העומדים על שרפרפים כיער ללא צמרות, היה מרתק ומשעשע. אך ככל שהדימויים החזותיים שהוקרנו עוררו עניין והוסיפו מידע שנתקבל מהחלל בקומת המסד של המבנה, הנסתר מעיני הצופים, תרומתם הייתהמ וגבלת ולא היה בהם די. זה המקום שבו התבקש שימוש בוידאו מתוחכם יותר, אולי במדיה אינטראקטיבית, כדיי לרבד משמעותית יותר את החווויה החזותית.

מכאן שהמרכיב הקובע שמניב את האימפקט המשמעותי של 'טטטריס' הוא המניפולציה הארכיטקטונית של החלל הפיזי שמייצר מגוון חוויות הנובעות ישירות מהפקת 'מקום' חדש, שבו התוכן נובע מהצורה, מעין היפוך של 'Form follows function עקרון מרכזי בתפיסה הפונקציונלית הבאוהאוסית.

ניתן לומר שתוצר שיתוף הפעולה בין דר ושמיע-עופר שונה בעליל מביטויי 'מקום' קודמים שהוגדרו בעזרת שיתוף אמנים פלסטיים בעבודות שעלו על בימות מחול במאה השנים האחרונות. שונה לחלוטין מתרומתו של ציור מסכים שיצר פיקסו לכוריאוגרפיות של מאסין, ניז'ינסקי וליפאר, דרך עבודות תלת מימדיות של איסמו נוגוצ'י למרתה גראהם, ראושנברג למרס קנינגהאם ועד לסט של הארכיטקטית הבריטית מוצא עירקי- זהא חדיד ל'מטאפוליס' של פרדריק פלמאנד. במשוואה זו, תפקידם של אמנים שותפים ליצירה היה תומך אסתטית-סגנונית , מבהיר מטרות כריאוגרפיות, מחדד אווירה ומקום, ולעתים תפקידו יש לומר, היה דקורטיבי בלבד. במקרים אחרים, עיצוב הבמה ושינוי החלל החשוף, מזמן אילוצים שהובילו להעשרת שפת התנועה על הבמה ושימוש חריג במרחב הבמה, למשל בעבודה 'זכרון דברים' של רמי באר ללהקה הקיבוצית, שם מעצב הבמה הוא באר עצמו והכוח המניע ביצירה הוא המנוע הכוריאוגרפי.

בעל כורכם נהנו הרבה יצירות ממרכיבים חוץ-כוריאוגרפים, לאו דווקא ויזואליים, שקיבעו את הזיכרון המכריע מהיצירה ולדוגמא אזכיר את 'ורטיגו והיהלומים' שבה המוזיקה הסוחפת של להקת 'היהלומים' הותירה את החותם המקבע, אם כי בלא מעט עבודות מחול האמצעים הויזואליים החזקים העניקו חוויה מרכזית וריבדו את העבודה באופן משמעותי. במובן זה, הבמה הדו-קומתית של 'טטריס' הרחיבה את המימד המחולי- ביצועי במובנים רבים. החלוקה לשני מרחבי תנועה הרוכבים זה על זה העניקה למחול גופא ביטויים יחודיים. במחצית השניייה, בו הצופים 'שוחררו' מכבליהם והתבקשו לשבת מחוץ למבנה, במרחב-ביניים ממנו יכלו לראות את הרקדנים מבצעים מגוון משפטי תנועה כשחלק מגופם נמצא על הבמה העליונה וחלקם השני מתחתיה תוך שהם מחליקים מעלה ומטה בדרכים שונות ומבצעים שלל תנוחות תלייה שהמבנה המיצבי מזמן להם.

חציית הגוף הרוקד וחלוקת הגוף המתבונן, כלומר יכולתם להתנהל בשני מרחבים נפרדים, מעלה כמובן גם לא מעט מחשבות לגבי תפיסת הגוף ומשמעויותיה ביצירה.

עם כל העניין במימד הכוריאוגרפי וההקיסמות מהאפשרויות הטמונות במבנה הייחודי עצמו, המימד החוויתי המרכזי נמצא בתשומה (Input) העצמאית שמייצר כל אחד מהצופים שהשתתף במשחק ה'טטריס' בין אם החוויה כללה תחושות אי- נוחות, ניכור או התנגדות לאילוצים הצפייתים ובין שאלה היבנו הזדמנות לא צפויה לאגור מחשבות ושאלות בנוגע לתגובותיו הפיזיו- רגשיות של הצופה, נוכח המניפולציה המתוחכמת של ה'מקום' שמכריח את המשתתף למלא תפקיד פעיל מנטלית בסביבה פיזית, בעודו עומד על דרגש צר ולא בטוח, המצטרף לכל שאר אילוצים שנמנו מוקדם יותר.

מחול ריטואלי, פולקלורי או מחול חברתי כוללים מתוקף הגדרתם השתתפות פעילה של מבצעים לא מקצועיים, בעוד מחול בימתי, על סוגותיו, אף זאת מתוך הגדרה, מותיר לצופה תפקיד פאסיבי בלבד. ב'טטריס' נופצה המוסכמה הזו באופן מרתק כשהצופה נמצא בתפקיד כפול ומשולש הן פנימית, כנטען לעיל והן חיצונית, כצופה ונצפה בו זמנית ובכך ממלאה היצירה תפקיד פולחני-חניכתי של הצופה לחוויה מחולית עכשווית חדשה.

* חלקים מרשימה זו פורסמו לראשונה במרץ 07 בירחון Balletanz

.

————————————————–בוקסה————

נועה דר, רקדנית, כוריאוגרפית ותיקה. הייתה ממיסדי קבוצת מחול "תמר" יחד עם אמיר קולבן, צבי גוטהיינר ואחרים בשנות השמונים שעסקה לא מעט בנושאים בעלי גון חברתי. דר יסדה להקה עצמאית ב-1993 . מאז הלהקה מופיעה באופן רצוף בארץ ואף הוזמנה להופיע בחו'ל. דר היא זוכת 'פרס משרד החינוך' לשנת 2001.

נטע שמיע-עופר היא אמנית בינתחומית העוסקת בעיצוב, מיצבים ווידאו-ארט. הציגה בגלריות ןמוזיאונים בארץ ומחוץ לה וזכתה בפרסים על עבודתה.

אורי פרוסט מלחין ומפיק מוסיקלי. במאי מספר סרטי וידאו קצרים למחול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *