צילום:
אנסמבל 'בת שבע', הלהקה הצעירה ליד הלהקה הבוגרת 'בת שבע', קבלה הזדמנות לבצע שתי עבודות ותיקות של אוהד נהרין; 'ג'ורג' וזלמן' (2006 ) ו'חלב שחור' (1985 ) ושתיהן קצרות, במתכונת שנהרין כבר מזמן לא מייצר. לצדן, האנסמבל זכה בהזדמנות לבצע עבודה בבכורה עולמית של שרון אייל –'The Look' , כוריאוגרפית אורחת שבעבר הייתה אחת החוליות החזקות של להקת בת שבע. בשלב מסוים, אייל בחרה לעזוב את בת שבע ופנתה לדרך עצמאית, שאותה היא ממשיכה לבסס בעיקר בחו'ל. 
בשנים האחרונות, , אנסמבל בת שבע מתבקש לבצע מגוון רחב של עבודות ישנות/קודמות של נהרין שהן כמובן הזדמנות פז לרקדנים פחות מנוסים לצחצח את יכולותיהם בכלל, ואת השפה הנהרינית בפרט, כדי להשתפר ולהיות ראויים בעתיד להיכלל בלהקה הבוגרת, אם יתמזל מזלם. כמו כן זה סוג של תו-תקן שמכשיר את הלהקה להופיע יותר תחת כותרת להקת האם-'בת שבע', כשהלהקה הבוגרת עסוקה בסיורים או בחזרות לעבודה חדשה. החלטה שיש בה לא מעט יתרונות משיקולים פקרטים מתחומים נוספים.
עם המוניטין המצוין והיציב של בת שבע חלק מהקהל לא ער למשמעות ההפרדה בין שתי הלהקות. בערב זה, נדמה שהעבודה של שרון אייל, שבה לקחו חלק כל רקדני האנסמבל –לעומת שתי העבודות של נהרין שקדמו לה ובוצעו על ידי אנסמבלים קאמריים בעלי הפרדה מגדרית- הצליחה לבטא שפה אסתטית ויכולת ביצועית שהיטיבו עם תרומת האנסמבל ליצירה של אייל, שמבחינות מסוימות הפכה לציר המרכזי של הערב.
את הערב פתח האנסמבל ב'ג'ורג' וזלמן' (16 דקות) של נהרין. העבודה מלווה ב'לאלינה' של ארוו פארת, מוסיקה שבה כל הקשה מובחנת על קלידי הפסנתר, עושה חור בנשמה, למרות חשיפת היתר שלה בקרב לא מעט יוצרים. על פס הקול הצלול והמכשף, שומעים את קולה של בובי ג'יין סמית', אחת מהחשובות ברקדניות העבר של 'בת שבע', קוראת טכסט שכתב צ'ארלס בוקובסקי ( במטריצה של חד גדיא), מבנה זה חוזר על עצמו כנדבך מרכזי במהלכי התנועה. כל אחת מהמבצעות מתחילה במהלך תנועתי המקביל למילה ומעניק לה דגש כתרגום גופני לתכניה.
את העבודה מבצעת קבוצה של חמש בנות צעירות. כולן מבצעות בדקדקנות ודי באחידות את הנדרש. אבל העין לא מאתרת את הנוכחות הייחודית ואת הפוטנציאל הממגנט, שזכור ממרבית עבודות העבר של נהרין. עם זאת, גם הקבוצה הזו לא ממסכת את האיכויות המורכבות שיש בעבודה מצטנעת זו וזה לזכותה. 
עם 'חלב שחור' כמעט ואי אפשר להפסיד. נהרין יצר את העבודה בזמנו, לפני שהיה מזוהה עם 'בת שבע', עבור הלהקה הקיבוצית והיא בוצעה על ידי קבוצת בנות. בזמן אמת , העבודה נתפסה כעבודה קלילה, בעלת מרכיבים טיקסיים, שמביאה לבמה גוף משוחרר שמתענג על שחרור האנרגיה שהוא מייצר.
זמן קצר אחרי שנהרין הוזמן לנהל את 'בת שבע' הוא חזר לעבודה זו , שיפץ, הידק ויצר לה גרסה לגברים שזה בדיוק מה שהיה חסר בה. קצת יותר הורמונים. ומאז היא שומרת על פופולאריות בקרב קהלים רבים ששים לראות קבוצת גברים חשופי חזה, קופצים ומסתחררים באוויר, בעוד הם לבושים בחצאית מכנסיים מרובת שכבות בגוון פשתן , המתנפנפת בעקבותיהם. לדור החדש שאולי מניח שכותרת העבודה 'חלב שחור' מתייחסת ברובד מסוים לפואמה של פול צלאן 'פוגת המוות' המצמררת, נניח את דעתם. לא. הנה, תרגום לעברית: שמעון זנדבק http://www.newlibrary.co.il/page_667
את עבודתה של שרון אייל- The Look", היא יצרה בעזרת שותפיה הקבועים. גיל בכר בן זוגה שמקבל קרדיט כשותף ליצירה וכתמיד בכל עבודותיה- המוסיקה של חברם אורי ליכטיק.
עבודתו של אלון כהן, מעצב התאורה, מושכת תשומת לב לאורך כל הערב. הטאצ' המינימליסטי שמלווה את העבודה הבימתית מיצר תרומה בעלת משקל רב למרכיבים האמנותיים של אייל, שהצליחה להתנתק מלא מעט מרכיבים אידיוסינקראטיים שהיו בלא מעט מעבודותיה המוחצנות והכוחניות שבהם שלטו מוטיבים של עדריות או שבטיות. גם כאן הם נמצאים, אבל בלבוש שונה מהותית. הפעם אייל הצליחה ליצר איפוק פחות אופייני לה שיתכן וייבדק לעומק בעתיד. משום שכאן אייל לא מעמיסה ומאפשרת לנשום. היא גם מבינה שפחות יכול להיות יותר. הרבה יותר. אייל גם מפתחת יכולת איפוק נדירה לה באשר לשימוש בנשימה ארוכה, בבגרות שמובילה אותה להתיידד עם משחקי שליטה במימד הזמן.
זו עבודה דרמטית שמתפתחת לאט ולא מאבדת את המרכז, את נקודת המוצא שלה לאורך העבודה.
העבודה נפתחת עם קבוצה מהודקת הנמצאת עם הגב לקהל. הרקדנים לבושים בבגדי גוף שחורים צמודים וארוכים והם נעים בקצב אחיד. נדמה הם שהם מתקדמים בצעדים קטנים, אך למעשה הם אינם מתקדמים ברגעים הראשונים, בעוד אנחנו רואים העברת משקל מרגל לרגל תוך תנועת אגן מודגשת. הקבוצה מוארת באלומת אור גבוהה בקצה המרוחק של התקרה. לא תמיד ניתן להבחין בפרטי, אך ברוח שנוצר אקראית, קרני אור ספורות מדגישות את הקונטור של הגוף. נוצרת אווירת מסתורין על הבמה החשוכה ומולנו תעתוע של מסע ההולך משום מקום אל שום מקום.
ממרכז הקבוצה מתמר גבר מאופר בכבדות שמפנה את פניו אלינו וגופו נוטה מעט הצידה. אלומת אור קדמית לוכדת אותו ומעניקה לו עמדה ייחודית, מוארת, בתוך הקהל האנונימי.
בינתיים הרקדנים שומרים על אותו המקצב שכבר התבסס היטב בעורקינו. והנה, בסדר מופתי הקבוצה לאט מתפזרת במרחב הבמה. הם כבר לא דבוקים, אבל נשארים לתפקד יחד, בתוך קומפוזיציה מוקפדת, אובססיבית משהו.
כמו להק ציפורים נודדות, הם מבצעים שינוי כיוון בחטף. כל שינוי נוסף ווריאציה על שינויי הכיוון, מחזקים את התחושה שהשלד המבני של העבודה, שורטט בשלב מוקדם ואייל לא מסתירה כאן דבר. זו עבודה מהונדסת עד הפרט האחרון שלא משאירה מקום לעמוד על הדברים המייחדים כל רקדן ורקדן. הם כלים על לוח. לטוב ולרע.
האסתטיקה של האוניסון נבנית על גימוד חשיבותו של הפרט במשוואה. זה המחיר, גם אם הוא לא המטרה. מאותו מקום בדיוק נובע כוחו של המעמד הממושטר, כי לעין יש נחת ממהלכים ברורים.
כך זה היה בקור דה בלט הקלאסי, במעגלי הנצח של ריקודי העם שמילאו ושיקפו תפקידים חברתיים. מנגנון דומה הוא זה שעובד כל כך טוב גם במצעדים הצבאיים שהמונים מצטופפים לאורך מסלולם. הם, ילדיהם ונכדיהם. הם שם כדי להיסחף במקצה שמאחיד את הדופק הלאומי. הם שם כדי לתמוך בנרטיב. הם באו להריע לו ולמיצגיו לבושי המדים, שדגל קטן מתנופף בידיהם.
העבודה של אייל, נהנית מסדרת מעמדים על הבמה שבהם יופי רב. יש בה מספר מוקדים בעלי משקל חזותי שאין להתעלם מעוצמתם. האנסמבל עמד במשימה ואף מעבר לזה, והוא החזיק היטב את כל העבודה.
מעניין יהיה לראות אם יום אחד, נהרין יחליט לאפשר לאייל לעשות את מה שהיא וודאי הייתה מעדיפה ולא קיבלה. להעביר את העבודה ללהקת 'בת שבע' הבוגרת. דבר שהיום הוא כנראה לא על הפרק.
בינתיים, הניהול האמנותי עבר לידי רקדנית עבר של בת שבע- גילי נבות. נהרין היום מוגדר ככוריאוגרף הבית בלבד. כבר היינו בגרסה קודמת של סיפור דומה. גם עם אייל. גם עם יושיפומי. זה לא עבד לאורך זמן. עכשיו נשאר לחכות לראות איך תעשיר המנהלת האמנותית החדשה את שתי הלהקות.
