תיאטרון קליפה: 'חלום ליל קיץ בחלל'. בימוי: אריאל ברונז ועידית הרמן. אולם קליפה 37, 24 בינואר

צילום: דוד קפלן

התיאטרון החזותי קליפה שנוסד לפני כמעט שלושים שנה, חצב לו נישה משלו בספירת המחול הישראלית המורכבת בעיקר משוליים החופפים את תחומי התיאטרון, המחול והתיאטרון הפיזי, עם דגשים מתניידים.

למרות התמורות במהלך השנים, רוח קליפה שימרה מבט עצמאי, ייחודי על תפיסת הבמה ועל הציפיות מהגוף המבצע וכשעל דיגלה חרטה הלאה לשמרנות. בכל תנאי.

אריאל ברונז ( Ariel Bronz) עיבד, קיצר והוסיף טקסט משלו ל'חלום ליל קיץ בחלל' (חלקב'ח) , עידית הרמן (Idit Herman) עיצבה את התלבושות והתפאורה והתוצאה לא דומה לשום הצגה שהכרתם אי פעם . ואם לא הבנתם מה הכוונה בא דף התוכניה ומזהיר בריש גלי מתחת לשם המחזה: "עיבוד חסר בושה לקלאסיקה השייקספירית" לצד איור של ראש נפחד, סרוג, עם צמות צמר לצד פין זקור גבוה ממנו.

האולם בו עבדה להקת קליפה עד לאחרונה ברחוב הרכבת וכעת גם ברב קוק 37 , הם אולמות קטנים, פרינג'יים במיקום, בנתוניהם הפיסיים ובעזרי הבמה, תנאים שלא היוו מכשול כל עוד הדמיון היצירתי גבר עליהם. בהפקה הנוכחית, סיפקה הלהקה אינספור דוגמאות לכך. בתנאים האלה, חבוי גם יתרון משום שהקהל של קליפה סקרן, שמבין את האילוצים, לא יתרגש מסצנה שאינה מצוחצחת למשעי או מגימור מעט רשלני, כל עוד ירווה נחת מהתכנים ומהפן החזותי של ההפקה.    

מתחילת דרכו (1995 ) בנה תיאטרון קליפה את המוניטין שלו על מופעים שמתיישבים באזור החפיפה של שולי התיאטרון, המחול ודיסציפלינות נלוות כמו התיאטרון הפיסי והתיאטרון החזותי, אזור שבמהותו חומק מהגדרות פסקניות. כך יצרה קליפה נישה משלה, הישג שלא מובן מאליו.

'חלום ליל קיץ בחלל' הוא תוצר משותף של עידית הרמן ואריאל ברונז, שהתמנה למנהל אמנותי שותף להרמן. שילוב שניהם הבטיח שהעבודה תהיה צבעונית במהותה, תכיל חומרים בוטים, חריפים, מאתגרים, חצופים וגסים, אם לשפוט ממופעים חלקיים של ברונז ממפגשים בעבר הקרוב. בדף התוכניה מובאת כותרת משנה מתחת לשם המחזה: "זהו עיבוד חסר בושה של קלאסיקה שייקספירית". וכך היה.

ברונז, זכה לאחרונה ב'פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה' לאמן צעיר. פרפורמר פרובוקטיבי שייזכר כמי שקרע את מסכת הממסד ומשרד התרבות כשתקע דגל לבן בישבנו בועידת התרבות של 'הארץ' בעבר, עשה עבודה רצינית וראויה להערכה בבחירות האמנויות שעשה בהקשר למחזה המקורי מהמאה השש עשרה. העיבוד שלו מתחיל בקיצוץ המחזה והתמקד בסיפור המחזה בתוך מחזה של קבוצת שישה בעלי מלאכה, שמכונים "The Mechanicals" . מדובר בקבוצת שחקנים חובבניים נודדים, שהוזמנו לשעשע את אורחי חתונתו של ת'זאוס, הדוכס מאתונה עם בח'ל היפוליטה.                                                                  

הקומדיה של שייקספיר כך נדמה, מבוססת על אווירת תענוגות תמימים מפתים בסביבה שובת לב;  אירוע מלכותי, אורחים פריבילגיים, ליל קיץ קסום, רקע מושלם לחיזורים ואהבהבים בחורש בו שולטות פיות שובבות. במחזה עצמו יש כמה סיפורים ארוגים זה בזה ובהם נמסכים מרכיבים סוריאליסטיים בהתפתחות הסיפור, חלקם מרחיקי לכת, ולכן יש הרואים בהם חלום או הזיה, שאתם קל יותר להתמודד מאשר עם חוויות אותו לילה.

במחזה ניתן לקרוא בין השורות חומרים שהתמימות מהם הלאה ויש שמצאו שם  רמיזות לזואופיליה, ניסיון לאונס, אי בהירות מגדרית במפגשים בעלי גוון מיני, חומרים שהיו מוטמנים במרכיבי הרוח המרדנית והמרדנית הפרועה של הקרנבלים בימים ההם.

במופע בהפרעה  בגרסה המקומית  דאגו בימאי הפרפורמנס ההזוי הזה להשתמש בכל הקומפוננטים לעיל ולשלבם בהצגת המסגרת ובהמשך, בבכחנליה המרחשת על גוף שמיימי שעליו נחתה החבורה  שמזמן חצתה את גבולות הטעם הטוב…

במחזה המסגרת של 'חלום ליל קיץ בחלל'  מוצגים ששת בעלי המלאכה  בשמות שמזכירים ידוענים וגיבורי תרבות מקומיים משובשים במקצת מסיבות ברורות. כל אחד מהם מתנהג ומדבר כבעל הפרעה כזו או אחרת, עם מאפיינים שרק יקצינו בהמשך. החולשות, השריטות שמציגים השחקנים מועצמים כל הזמן באופן נטול עידון , עד שחלקי טקסט נבלעים בבליל צעקות תוך היגוי רשלני. הצלפות קלות שמרמזות למישור הפוליטי, לדוגמא- חולצת טריקו עם לוגו של 'שלום עכשיו' תפסה נפח של ויץ זעיר, חסר עוקץ.  מרב אביזרים ומלבושים- או העדרם – בעלי יעוד פרובוקטיבי, כשהגיעה סצנה קשה שבה כמה מהדמויות  מתעללות בבובת מין מתנפחת באופן מפורט, קהו החושים בסצנה דוחה למדי זו. גם להתרסה  קיצונית יש מועד תפוגה. 

לבד מחיפוש דרכי ההתרסה בפני הפוריטנים והגזעניים, הצוות הרמן-ברונז  העלו הצגה שהיו בה בסופו של דבר לא מעט הברקות בימוי מענגות כגון אותה סצנה שהתרחשה בחדר התפירה של התיאטרון שמוקם מעבר לקיר האחורי בעוד הקהל צופה בהכנות לשיגור  בעלי המלאכה לחלל דרך קיר זכוכית שמפריד בינו לבין הבמה. השחקנים מוצאים עצמם מתיישבים על כסאות בעוד חלל חדר התפירה מתמלא עשן לבן, רעשים חלליים, מנועים פועלים וגוף השחקנים נוטה לאחור עם ההמראה, ולצדדים בזמן טלטולי ההתנתקות. במינימום אמצעים והברקה עיצובית נולדה סצנה מפתיעה, מרתקת, עשויה ומבוצעת היטב, גם ללא קריצות.  בסצנה מפתיעה נוספת, שניים מהשחקנים לובשים חליפות צמודות מחומר אלסטי בצבע עור בהיר. לשניהם צמח חזה שופע מוצק וואגינה מפוסלת בהרבה דמיון. כמובן שגם אברי הגברים קיבלו ייצוג הולם בהמשך.

למרות הכל, מתחת לגודש קלידוסקופי של פרגמנטים שמוצעים לעיכול אבל נשארים בגדר הרהור חולף שלא מבושל דיו, נותר רושם של התלהבות ניכרת והרבה כישרון אך לא תמיד נמצא פנאי להתמקדות. אולי אחרי הרצה נוספת יבוא שלב ניפוי והידוק שהוא ממש נחוץ. סצנות מסוימות לא דייקו ברמה האנרגטית שנדרשה ותפקדו ביתר או חסר ובלא מעט מקרים תפקידי השחקנים שלא  נבנו עד הסוף ונשארו לגורל אקראי.

הליהוק של הזמרת-שחקנית רעות רבקה ( Reut Rivka) היה מהיותר מוצלחים ומפתיעים בערב זה. נוכחותה לאורך הערב תיבלה והעשירה את אודיסיאת החלל של קליפה בדרכים לא צפויות. שאפו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *