עבודות מחול מאת ציפי ניר ואילת כהן. תיאטרון הבית, 20 בינואר.

צילום 'פראות': נטשה שחנס

 

שתי יוצרות עצמאיות העלו בערב שתי עבודות. הראשונה שבהן,  'פראות' של ציפי ניר, בוצעה על ידי  שש רקדניות שעבדו היטב יחד. עבורי היה זה מפגש ראשון עם היוצרת ודף הערב לא סיפק מידע בדבר ההיסטוריה המקצועית שלה, תפיסת עולמה האמנותית או איזה מידע על הרקע שלה. השם החידתי 'פראות' מפנה אל פראיות, ומציע זיקה גם למילה 'פרעות'. נדמה שהריקוד מדבר עם ועל נשים, וזהו השביל המוביל אל מרכיב מרכזי בעבודה; קשרי נשים, אהבת נשים, יריבות וחיבור חזק בו זמני. בן המילים הבודדות המצורפות לדף הערב כותבת היוצרת …"במפגש שלי אתכם מתקיימת הכלה ואהבה…בהצצה שלכם לעולמי  תיתכן גם התרסה וביקורת.."

בעוד המבט עוקב ונע הלוך ושוב על סקאלה רחבת-מנעד רגשי, בולטת שליטה מפתיעה ובוטחת של ניר אל המקום שאליו היא מובילה את העבודה. כל  פראזה כמעט, כל פיתוח מהלך, כל בנייה ופרוק של קומפוזיציות, בונה ומשתלב ברוח המיוחדת ששורה על העבודה , מוסיף לה עוד גוון, עוד שכבה שכולם יחד מתגבשים לאמירה אישית בוגרת, שבאה ממקום פרטי, אינטימי, אחרי חשבון נפש, אחרי אוורור תהיות  בעולם רגשי מורכב.  

ביצוע הרקדניות מותיר תחושה של התגייסות רבה, גם אם נקודתית בחלקים של הביצוע עדיין יש נוכחות של חוסר ניסיון, סטודנטיאלי משהו, אבל בכל אופן מסתמנות בעבודה תמונות מפתיעות של עדינות, כמו דואט קצר בו שתי בנות מבצעות זו מול זו דואט של התקרבות, כמעט רחרוח שבו עור בעור כמעט נוגע, נשיקה מרפרפת מבקשת להתקרב ונסוגה.

במהלך העבודה הורגש גיוון הלכי הרוח, שנערך תוך מעברים חלקים בין הפרגמנטים כמו שנעשה  במעבר לשינוי בקצב, עוצמה ודינאמיקה. ניר השקיעה מאמצים ואף הצליחה לרב לגוון גם את הלקסיקון שלה, גם אם חלקו מושאל ממקורות קרובים מדי כמו תמונה בה רקדנית רוכבת בפיסוק על אגן חברתה שהולכת על ארבע  בנוסח שפגשנו ב'ונצואלה' (נהרין) ובהשאלה מאוחרת ממנו אצל סאלי אן. אלה דברים כל כך מובהקים שרצוי להימנע מציטוטם, שהרי לא מדובר בהומאג' עם ריפרור ברור ומכוון ליצירה אייקונית.

בעיקרון העבודה היא שמרנית במידה, ונשענת על מינוריות אינטימית בחלקים משמעותיים שבהחלט מתקשרת. בנסיבות האלה לא היה מקום לצפות לפריצת דרך של ממש, אלא להעריך עבודה עשויה במהודק באופן ראוי להערכה. אין ספק שיש ביוצרת רגישות ותובנה בכל הקשור לבניית שלדת העבודה שהחזיקה יפה את האמירה אליה כיוונה היוצרת, ואלה הם סממני יכולות שיבואו לבטח לביטוי גם בהמשך הדרך המסקרנת.                                                                             

התלבושות עוצבו במחשבה מלאה –בחירת טקסטורות הבד וגווניו לכל צמד- והיו נאים מסוגם, גם אם לא החמיאו לכל המשתתפות. המראה המונוכרומטי הטיל האחדה של גווני בז' על עבודה  שהייתה יכולה להיעזר במשהו פחות שמרני. שמרנות היה בה די. אני לא יודעת אם הסתרת הגוף קשורה באיזו אידיאולוגיה, או אמונה דתית, אבל אפשר היה להתגבר גם על האילוצים האלה. 'פראות' הייתה הפתעה והבטחה וזה לא מעט.

במחצית השנייה של הערב העלתה אילת כהן את 'הסדק בעור הפיל' , שם, שמיד שלף מהזיכרון הרחוק את 'עוטה עור הנמר' ספרו המכונן של שותא רוסטוולי.

כהן מעלה דואט בהשתתפותה ושותפתה הרקדנית אירן קמישב. למעשה באופן לא ממש מוסבר, ולא ממש מביא תועלת, מנהלת כהן את המהלכים כמעט בכל האינטראקציות  ויוזמת את כל המעברים בין פרגמנט אחד לשני. היא מובילה ואירן מובלת, נגררת באופן מתמשך ונראה שיכולותיה לא מנוצלות. כהן כלתה הרבה אנרגיה בכתיבת פואמה ארוכה שבה כל תת פרק מתחיל בפעולה: ויעמוד, וילך, וירפא, ויפנה וכן הלאה. הבית האחרון מסביר את שם העבודה: " ואקרע / את עור הפיל המוגן, העבה,/ הטעון,/ הגדול./ לכדי סדק."

למילות השיר הזה הזמינה כהן מוסיקה מקורית מהמורה והמלחין עודד זהבי. הקרדיט שלו שמקדים את  שמות הרקדניות מהווה את מדד החשיבות שהיא מיחסת לו. הביצוע או שמא איכות ההקלטה לא עלו בקנה אחד עם המוניטין של המלחין.  על תרומתה של המוסיקה שנכתבה במיוחד עבור היצירה יהיו מן הסתם חילוקי דעות, אבל לא מצאתי אינטראקציה הדדית בין הבמה לבין מה שאמצעי ההגברה העלו לאוזנינו.

מאחר וגם הביצוע המחולי לקה בחסר מהיסוד, והכוריאוגרפיה לא הצליחה להתפתח או לפתח מהלכים שיבנו איזה רצף שיביא ערך מוסף תוכני לסך חלקיו או חוויה ויזואלית בעלת עניין, הרי שכל הערב עמד בצל דיסוננס בין הנראה והמדומה, בין המודע לחוסר מודעות מכבידה.

צר לי שהתוצר לא עמד בדחף הגדול, בהשתוקקות הדוחקת, אותה ביקשה אילת כהן להעביר לקהל.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *