RE- 'Notes on Nationalism by Martin Harraigue, Sharbatz- Eyal Dadon presented by Kibbutz Dance Company. framework "Bama Akheret". Suzanne Dellal, December 2018y's

צילום: אייל הירש

בדרך להתחלה

כמשב רוח מרענן בא לי ערב מחול של שני יוצרים מוכשרים: מרטין הראייג  ואייל דדון שכבר שיתפו פעולה בעבר. הערב הוא אחד ההישגים המענגים של מסגרת שבאה לעודד יצירה בקרב רקדני הלהקה הקיבוצית.

בשתי העבודות;  'Notes On Nationalism' ('הערות על לאומנות') שיצר הראייג ו-'Sharbatz' ( קיצור ל'שירה בציבור' ובקיצור לקיצור- קריוקי) של אייל דדון אפשר לאתר הן מבט חתרני על המציאות הפוליטית-חברתית שאינו כולל טפיחה עצמית על השכם בשל התעוזה כביכול, ובשתיהן נמצא עבודה עם הומור ישיר יותר או פחות. את התכנים ואת אמצעי הביטוי קיבלנו דרך פריזמה הומוריסטית-מאופקת, מבלי להמעיט בתשומת לב לאסתטיקה מדויקת ומענגת, כאבן יסוד בהעברת ערכי הנרטיב המוביל.

את 'ההערות על לאומנות' פתח הראייג בהקדמה נרגשת, מאחר והיה זה הערב האחרון שלו על במה בישראל אחרי שהיה רקדן מרכזי בלהקה הקיבוצית בחמש השנים האחרונות ושם גם פגש את אהבת חייו, הרקדנית שני כהן. דבר ראשון שעשה כשהגיע לארץ, היה אודישן לאוהד נהרין. מרטין היה כבר רקדן מיומן ובשל ולא הבין מדוע סורב להתקבל ל'בת שבע' בתואנה שהוא "מבושל מדי" מושג שמעולם לא נתקל בו. אנחנו כבר מכירים את ההיגיון לשיטתו לנהרין שעומד מאחורי המונח,גם במבחן התוצאה.

מגיל 12 ידע מרטין שהוא רוצה  להיות רקדן והאלוהים שלו היה מייקל ג'קסון.    

עבורנו, הוא מחליף נעליים ועושה נאמבר שלם מאולתר על  ג'קסון. קהל הבית באולם מתפוצץ.

שני שאותה הכיר ביומו הראשון הפצירה בו לבוא להיבחן ללהקה הקיבוצית, הוא אומר ומיד מנסה לשחזר את האודישן "רקדתי כמו מטורף" . הוא נעצר באמצע הדגמה לתפארת ואומר לקהל: כאן עשיתי קפיצה, תדמיינו אותה, שני מטר לפחות וככה – מדגים גו נצמד לברכיים בשכיבה!- אבל עכשיו אני לא יכול, עם דלקת הפרקים.

ההקדמה לא ממש רלוונטית לעבודה שתגיע עוד רגע, אבל שוכנעתי שיש בדברים והגשתם  עניין. הבאתי טעימה מהחוויה – יום אחד היא עשויה להיות חלק מעבודה חדשה- . ההדגמה והדיבור הישיר על תחושותיו ועל מה שקיבל בלהקה ומרמי באר, יצאו ממקום אחר ונקי כל כך, שאינו מצוי ביחסי אמן-קהל. מרטין יצר מגע נדיר עם הקהל ובתמורה, קבל ממנו חום.

'הערות על לאומנות'.

 

'הערות על לאומנות' מתייחס למסה שכתב אורוול לקראת סופה של מלחה'ע ה-II, כשאירופה החלה להבין את ממדי ההרס שנגרם על ידי תנועות פוליטיות, נכתב בתכניה. הראייג מנסה לספק הסבר מדוע בעידן הקרוב אלינו קיים שבר בנושאי זהות לאומית וגלובליזציה, מביאים שוב להתעצמות תנועות לאומניות ולתמיכה בעליית דמויות פוליטיות מסוכנות לדמוקרטיה.

בעבודה לוקחים חלק שישה מרקדני הקיבוצית אך בדקות הראשונות אנחנו רואים ילדה קטנה, לבושה לבן ויחפה, עומדת מול אחד הרקדנים שמתקרב אליה באופן מאיים ומנסה לדחוק אותה באמצעות רעשים שהוא מייצר. ילדונת מאוימת זו מייצגת את נקודת המבט שדרכה נחווית המציאות.

הרקדנים, חבורה מהודקת ונחושה, משתמשת בכמה תנועות שבאות לבטא אחיזת רובה וירי, והטקסטים המושמעים לא מותירים הרבה מקום לדמיון: ארצנו זקוקה למנהיג גדול,בקרוב תוכלו להיות גאים שוב במולדתכם, תפוס אותה בפוסי. הארייג מרחיק את עדותו אל מעבר לאוקיינוס, אחרי הכל, כאן הוא היה אורח.

הוא מדבר על טראמפ ואת זה קל יותר לקבל  כי טראמפ כבר מלכד את עצמו בעזרת לשונו הנמהרת ומחשבתו קצרת הראייה. קל להתחלחל מהמסרים ומאופן התנהלותה של הפוליטיקה והמדיניות הלעומתית במדינה אחרת, אבל קהל מקומי שומע על הצורך במנהיג גדול, מנהיג חזק ומול עיניו עולות דמויות פוליטיות מקומיות שמתכחש לאמיתויות , מחזק מגמות לאומנויות על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, גם דקה לפני שיואשם בפלילים כנראה.. 

מרטין הראייג מרשה לעצמו להיכנס עם שתי רגליים אל מקומות שרב היוצרים המקומיים ישמרו נגיעה ממנו. אולי כי צרות יש לנו גם בלי זה.

בניגוד לסברה שאג'נדה פוליטית הופכת עבודה אמנותית לפלקאטית, בעיקר בשל הרבה מתוצרי 'האמנות המגויסת' הסובייטית, אנחנו יודעים שאין כללים ברמה עקרונית. 'גרניקה' היא עבודה עם אג'נדה ותפיסת עולם פוליטית, והיא יצירת אמנות אל-מותית. צילומי הריסות מורמונסק של צלם המלחמות שהלך בעקבות הגייסות הסובייטים במלחמת העולם השנייה – ייבגני חאלדיי , הם מופת מסוגם.  מה שנכון לגבי אמנות פלסטית, מכון גם במחול מ'שולחן ירוק' ( 1932) של קורט יוס ועד ל'יומן מילואים' המכונן של רמי באר.

הראייג מצליח בחלק מהעבודה להיות ברור ובוטה, בעיקר באמצעות טקסטים מוכרים לצופה, וגם באמצעות תנועות בעלות משמעות מילולית רלוונטית, כגון חיקוי איומים בנשק. דווקא כאן החזרה בלופ על המוטיבים הללו נתפסו כהיקסמות קצת ג'ובנילית. בחלקים אחרים הוא דווקא מצא דרך אירונית ומידת עידון להגיש את החומרים התנועתיים-צורניים, על הדינמקה והגיבוי המוסיקלי שלהם, ולשחרר אותם במידה מספקת מכובדו האובייקטיבי, המאוד מכובד, של נושא העבודה.

 

שרבץ

 

מי המציא את המילה הדוחה הזו קשה לדעת, אבל אנחנו, אומת השירה בציבור, חובבי תנועות עדריות מבוססות אתוסים לאומיים מחד, ובגרסתה הקריוקית- מעודדים חובבי שירה במקלחת  אטומי אוזן, לעשות את זה אל מול פני האומה.

אייל דדון, בחושיו המחודדים מלהטט בין הגיחוך בתופעה ובין חמלה והכלה של האינדיבידואל שלוקח חלק בעשייה/תעשייה הזו.

קבוצת רקדנים מדלגת, מפזזת בגרביים צבעוניות למילות הלהיט 'מלכת הריקודים' של להקת אבבה: "you can dance, you can jive, having the time of your life'   . האם דדון מכוון לאותם  'קפוצים' שלא מתרגשים מהפופ המתקתק הפופולארי או אל הצד שכנגד?

הרקדנים נמצאים במחצית השמאלית של הבמה בסוזן דלל ואילו בצד ימין מוצבת קובייה גדולה אטומה לבנה.

מילות השיר מוקרנות עלי הקיר הפונה לקהל שוב ושוב. קבוצה בת שישה רקדנים חוזרים על רצף תנועה קצבית. משסיימו את הסיקוונס, הם מדלגים בשורה לעבר הקובייה תוך גרירת רגליים קלה ונעלמים מהעין. מבחינת הצופים הרקדנים נכנסו אל הקובייה ומצטופפים בקרבה. עובדה, אנחנו רואים אותם כמו היו בחדר בעל קיר זכוכית. בפועל אנו רואים צילום שמוקרן בזמן אמת על הקיר החיצוני, הלבן, בתאום לא יאומן.

דקותיים אחר כך, הקבוצה שבה ומבצעת משפטי תנועה סדרתיים, דומים לקודמיהם למעט גיוון קל בפרטים. התנועה כולה עוברת מהבמה לחדר הלבן וחזרה, הלוך ושוב, הלוך ושוב. יש שלבים שבהם הרישול המעוצב יותר מודגש, כמו היה סוגה לגיטימית .. בזמנו, כינו שירה שבוצעה תוך זיוף חסר מודעות לחלוטין  -צימרמן. זה הדימוי שהתחזק ועלה עם חלוף הזמן.  הזיוף מגיע בכמה דרכים, אבל הוא תמיד צימרמני. 

רקדן אחד מקרב מיקרופון לחברו והאחרון מנסה לשיר. קול אין לו, גם לא חוש קצב או קצה חוט. הוא משתדל, נעבעך, לעמוד גם בקצב שבו המילים מוקרנות על המסך. משמשתנה קצב  ההקרנה, מנסה הרקדן המזמר להתאים ולפסק את השירה בסינכרון עם ההקרנה. ברור שזה משעשע, קצת מגוחך, בגלל חוסר המודעות העצום של המזמר, שדי מרוצה מהתעוזה היחסית שגילה. די נוגע ללב, אבל אם להודות על האמת, ראינו דברים קצת יותר מעניינים של דדון.

מאידך כשתחביר הגוף מתמזג עם תחביר ביצוע השיר ולרגע הכל אפוי במדויק יחד, מזדחלת לה הנאה והערכה.  אבל לך תסמוך על זה כשקטע אוניסוני של הקבוצה, סובל ממפולות אנרגיה זעירות; פה כף יד נשמטת, שם ראש נוטה לצד (במכוון, קלטנו) .

בסוף לא נשאר הרבה מקום לאופטימיות. כאן כבר לא תראו שיפור, אלא התדרדרות בלופ.  במקום לפלבל בעיניים בייאוש, אפשר להרים ראש גאה ואז לפתע לקלוט שדדון- אולי, על פניו, מבלי לפגוע- בכלל התכוון לדבר על אושיות עבר כמו שרה'לה ש. או אפי נ. שהתלהבותם=התלהמותם. בהחלט כיוון ראוי. אולי באמת דדון שילח חיצים דקיקים לעבר אחת מהתופעות החברתיות היותר מוזרות בישראל, ברגע של צלילות. ובהפוך על הפוך, זו היא זו אולי אחת העבודות היותר מורכבות וחתרניות שראינו מזה זמן.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *