Eyal Dadon- SOL Dance Company: TOML, Suzanne Dellal, 7/12/18

 

צילום: פיני שניר,

ערב מופע להקת  SOL ב'חשיפה הבינלאומית'  לא נותר כרטיס בקופה והורגשה התרגשות יוצאת דופן באוויר.

לפני שנתיים, כשצפיתי בעבודה הראשונה של להקת  SOL –'מכירת חיסול', של הכוריאוגרף אייל דדון, הופתעתי וכך כתבתי:  "מופע זה שייצר אייל דדון מניח רף גבוה ללהקה החדשה שהוא מנהל בבאר שבע בתמיכת העירייה". אם כי דדון כבר עשה כמה דברים בעבר ואף זכה להערכה בעבורם, הוא התבסס בתודעה במיוחד כאחד היוצרים המסקרנים בסצנה המקומית גם בעקבות המופע המענג 'קרואסון על האש' שיצר יחד עם מרטין אראייג, בחסות הלהקה הקיבוצית.

היה ברור שלהקת SOL ראוי לה שתישאר,תקלט, ותזכה להתבסס ולרוץ קדימה. היה לה כבר אז פוטנציאל להגיע ולהימנות על  האנסמבלים הטובים ולהציע צבע אישי, שונה, בזכות הרקדנים המצוינים והיוצר המוכשר. גם אם זה ייקח זמן, ההבטחה עודנה בתוקף.  

למרות ש'מכירת חיסול' הייתה מרתקת, היא לא זכתה כאן לתהודה הולמת. לקח זמן עד שדדון שב להציג עבודה חדשה: DU-K ( דו-קיום ) שנבנתה ובוצעה בסין עם רקדני להקת 'BJ9CDT ' בשיתוף עם רקדני להקתו ועלתה בסוזן דלל .

רב הזמן דדון הצליח להימנע ממוקש האוריינטליזם ודי מהר הסתבר שהחלקים היותר מוצלחים בעבודה בוצעו על ידי הרקדנים של של דדון ששהו אתו בשיאן מספר חודשים.

לאחרונה דדון זיקק את DU-K  (דו קיום), ועל בסיס זה בנה את העבודה החדשה  TOML (Time Of My Life ) , עבור שמונת רקדניו. אגב, רק שני רקדנים נותרו מלהקת 'סול' המקורית.

זה לא מובן מאליו, אך אייל דדון הצליח לגבש אנסמבל שובה לב עם חבורה מגוונת של רקדנים. דגש על המילה 'אנסמבל'. במיוחד בלטו בקבוצה מספר גברים  כריזמטיים במיוחד. הלהקה מפיצה רוח רעננה, עם סיכוי לבסס אופי משלה עם טעם אופטימי.

העבודה התחילה עם תצוגת תכלית חזקה ביותר. אני לא חושבת שמישהו ישכח את הטריו בחלק הראשון של TOML, שבו שלושה גברים בחליפות בהירות משלשלים את מכנסיהם שצנחו והתמקמו במנוחה סביב קרסוליהם. באילוץ זה, הם מבצעים כוריאוגרפיה קצבית עם טוויסטים קצביים דקים  וידיים שמסמנות בתנועה את משמעות מילות השיר, בטריטוריה זערורית בשל מיקומם הכובל של המכנסיים. זו הייתה תמונה מלבבת, ומעלה חיוך. דדון מצא דרך להפוך סצנה מבוססת הגחכה, למחול שמפליא לפלס דרך תוך אילוצים לא סבירים וללא מבוכה. ידוע שאילוצים הם אבות החשיבה מחוץ לקופסה. הראש של דדון במילא כמעט ולא מכיר את הקופסה מבפנים.

אחד המאפיינים החשובים בעבודה הכוריאוגרפית שלו היא היד הקלה. האופן שבו הוא יכול לעבור מתמונה שממוקדת בשמירה על ערכיה הארכיטקטוניים ומקפידה לסנכרן את הקשר האנרגטי עם המקצבים המוסיקליים ובשנייה, להפוך אותה לסצנה מבוססת תיאטרון תוך מעבר קליל, חסר מאמץ.                                                       

לא תמיד אפשר לעקוב אחרי כל מקורות ההשראה של דדון. זה שהוא מביא יציאות כמו טוורקינג קצר או שפגאט שברח למישהו, עוד לא מעידים על דבר. אבל ברור שמשהו מהתקופה שרקד בקיבוצית, הותיר עקבות ואותם אני מוצאת באחת התמונות שבהן כמה רקדנים אוחזי זה בכתף של זה ופוסעים הצידה בסגנון ריקודי עם ומאחור קבוצה נעה בכיוון השני מאחורי שורת מסכים עם מרווחים ונוצר משחק של הסתרה וגילוי שתמיד יעלה אסוציאטיבית של 'זיכרון דברים' של רמי באר. אלה דברים שצרובים בתת ההכרה ואין לדעת מה הטריגר ששלף אותם משם. מתת-ההכרה שלי, אולי משלו.

אולי אפשר למצוא גם קו מחבר בין הטריו הגברי בתחילת העבודה לכמה מקטעי הטריו מהז'אנר פיקנטי שבאר העניק לנו, אי שם בימים.

כל זה לא בא להמעיט מחשיבותה של היד הקלה והמיוחדת של דדון. אלא להחמיא לתוצאה.

בסיומו של הערב למרות לא מעט הברקות וביצועים נפלאים של כל המשתתפים, אני עדיין חושבת שעבודתו המלאה הראשונה –'מכירת חיסול'- הייתה יותר מאתגרת, מורכבת וממזרית מהעבודה הנוכחית. היא אמנם הייתה יותר פרומה, עם קפיצות תמטיות ששברו תהליכים והיה בה קורטוב של מרכיב ג'ובאנילי , אבל זה גם היה חלק מהקסם.

בעבודה הנוכחית היו לא מעט קטעים נהדרים, אפילו מבריקים, אבל באמצע היו גם נפילות מתח. היה פער בין תמונות מלאות השראה שסיפקו מבט בוחן חדש לעבר התרבות החברתית-מקומית , לבין אלה שנדמו כחומרי מילוי עם קצת פחות שאר רוח. עם זאת, דבר לא גרע מהרמה האסתטית הגבוהה של העבודה, עם הקרדיט הרציני שמגיע על האיכות הביצועית המענגת של הרקדנים ובעיקר עם הפייט הרציני שדדון בא אתו לזירה, לאתגר לא מעט מכמה וכמה אנסמבלים ותיקים ממנו בהרבה.

גם עם סיום העבודה עוד חיכתה לבאים השתחוויה שלא זכורה לי כמותה. הרקדנים עמדו בשקט מול הקהל שהעניק להם מחיאות כפיים נדיבות. ועדיין הרקדנים לא זזו. הקהל המשיך.  אייל דדון הצטרף לרקדניו בעמידה נינוחה, אבל לא מתכופפת. כשהריטואל המוזר כבר כמעט סיים לסחוט את מחיאות הכפיים האחרונות, פרצו כל הרקדנים בצווחות הלל, קפיצות ומחיאות כפיים היסטריות לקהל הנפלא שלא התייאש.

גם ברגע האחרון- הפתיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *