ברק מרשל- מונגר, סוזן דלל, 25 באוקטובר – Barak Marshall- Monger- 08
אורה ברפמן
ברק מרשל זרח בשמי המחול הישראלי במפתיע, כמו כוכב שביט וכמוהו נעלם ושקע מעבר האופק לשמונה שנים. במפתיע בא, כלומר, בלי שהכרנו אותו קודם בשום מסגרת מחולית, ואף הוא עצמו לא ידע שהוא כזה.
מרשל, בנה של מרגלית עובד. לפני חצי מאה היא הייתה כוכבת העל של להקת ענבל שכונתה בהשתאות 'מלכת שבא' על ידי עתונאי מחול בניו-יורק שלא ראה מעודו נסיכה תימניה-יהודיה זעירת מימדים שהחזיקה במה בעוצמות גוג ומגוגיות.
הוא גדל למרגלותיה של המרגלית הדרמטית הזו שהתמקמה בקליפורניה וכשהוזמנה לפני כעשור לבוא לכאן ולנסות לשקם את 'ענבל' המתמוטטת, היא התייצבה עם ברק, על תקן של עזר כנגדה. עד אז, ברק לא לקח שיעור אחד במחול.
תוך זמן קצר כבר העלה על הבמה את 'דודה לאה', יצירת מחול ספונטנית, חיננית שהעידה על כשרון ותעוזה ואולי אף חוצפה. לפני שג'ק רובינסון ענה, מרשל כבר היה אחד מקבוצת יוצרים שדובר בהם, במיוחד אחרי איזה בניולה אחד וביאנלה אחת בליון 1998.
אני קוראת שברק עזב לפני שמונה שנים כי שבר רגל ולקח לו שלש שנים להחלים. אני דווקא זוכרת אותו יושב מתחת לתלתליו המגודלים ומקטר שאף אחד בארץ לא מבין אותו ואין לו עם מי לדבר. היה רושם שבאמריקה הסתמנו כמה אופציות, אחרי שהות בג'ייקוב'ס פילוו איזה קיץ. בפועל, ברק בעיקר שר ועשה קצת מוסיקה, לימד והתמלא בשאר עיסוקים. גם מרגלית חזרה לחיקה החמים של קליפורניה, שם היה לה בית וג'וב שחיכו לה. דבר שאולי ניחם אותה על התקוות שנגוזו בתקופה הקצרה בה נסתה לנהל את 'ענבל'. לא היא ולא אף אחד אחר לא הצליחו להפריח חיים חדשים בלהקה הכי ותיקה והכי פחות נוכחת בישראל.
יאיר ורדי ממרכז סוזן דלל הזמין אותו השנה לבוא וליצור. אמש, העלה מרשל את 'מונגר' בבכורה יחד עם קבוצה מאד מוצלחת של עשרה רקדנים.
אולי כדי להקל על עצמו במהלך ההכנה המוקדמת, בנה מרשל סיפור מסגרת, סיפור שעוטף וסוגר את המתרחש כמו עטיפת מתנה בצלופן עם סרט, שיכולה להעיד על התשורה שבתוכה, אבל לא בהכרח.
המסגרת: קבוצת אנשים, משרתים, סגורה במרתפי אחוזה או בית מידות בו גרה, מסתבר גברת מרגרט שספונה בקומות המגורים ומשם משגרת דרישות בלתי פוסקות למשרתיה הצייתניים.
בין 'כן גברת' ו'סליחה גברת' החבורה התזזיתית הזו מקיימת חיים פיזיים עשירים כאשר התקשורת ביניהם נעשית באמצעות מחוות הגוף.
היצירה הזו, כמו עבודותיו הראשונות, משתייכת לסוגת תאטרון מחול שמדלג באופן משכנע בין האלמנטים האתניים והשפה העכשווית ורבים ממאפייני התנועה תלויים ישירות בשפה האידיוסינקרטית הטבעית של מרשל שכוללת יותר דילוגים בברכים כפופות מכל אחד אחר, אחרי שרה לוי תנאי. היא כוללת המון מחוות ידיים, כלי 'ענבלי' שראוי למחקר בפני עצמו. אבל יותר מהכל, מרשימה החירות להתבטא באמצעות מימיקה ומחוות הבעה מגוונים, ללא מורא, ללא חשש להראות מיושן. מספר סצינות מריבה סוערת ב'מונגר', עוררו דז'ה וו של מראות מ'נשים' של תנאי, רק בלי הקולות. כלומר הרקע האתני שאותו חווה בעיקר כביטוי אמנותי טבע בו חותם עמוק.
אבל מרשל לש את החומרים הללו למטעמים בעלי גוון אישי משחרר, רב חן, פקחי, ממזרי, שלא חייב דבר לאיש. יש פה תחביר תנועתי מרתק, מקצבים סוחפים, מוסיקה צוענית, רמיזות תרבותיות ליהדות הגולה ושאר מטעמים וגפילטע פיש של מנישביץ' ביניהם.
הייתכן שבסופו של השתרבבה לה בתוך המהלכים הקומיים החצופים, בדרך אגב, גם איזו אמירה פוליטית- חברתית שמצדדת במעמד הפועלים ויורקת על הבורגנים? לא בטוח שזה לא עוד אחד מאותם גאגים קומי-דרמטיים שהעבודה משופעת בהם.
'מונגר' כנראה תזכר מעבר לכל כיצירת מחול הומניסטית מדליקה לתפארת.