Yasmeen Godder company- Demonstrate Restraint. Habait Theater,Jaffa, 5/12/18

 

 

צילום באדיבות יח'צ

אולם תיאטרון 'הבית' האינטימי בנוי למופעים  כמו 'מפגינה איפוק' (Demonstrate Restraint ) של יסמין גודר, שכן, חבל להחמיץ את הניואנסים בביצועים שלה, בהזדמנות זו שהיא חוזרת להופיע בעצמה.

אם היה מי ששער על פי הכותרת שגודר מתכוונת להעלות לבמה דמות המפגינה איפוק עם נימוסים וינאיים כנראה בא מכוכב אחר. זו גודר מאז; הבועטת, השועטת, גוש אנרגיה טעון במחשבות מתרוצצות שאותן הוא פורק על הבמה באמצעים כוריאוגרפיים ובראשם ריבוד ובינה. טוב היה לראות אותה שוב מחזיקה במה ביד אחת.   

יש על במות המחול שלנו כמה וכמה רקדניות נהדרות, אבל רק למעט יש תועפות כריזמה כמו לגודר.  ומכן נגזרת צפייה דרוכה כדי להכיל את שלל הדימויים, ההפניות, הסמלים והסימוכין שזורמים בעבודה. הפעם, גודר חוזרת לשלב שבו הרבתה להשתמש באביזרים שונים על הבמה ששרתו סימבולית באופן ויזואלי את הנרטיב וגם את הצורך האינהרנטי להתענג על חוש טקטילי, מישושי. צריך לראות איך היא לוקחת מטפחת דקה לבנה ומעבירה אותה דרך אגרוף קמוץ…

לצדה על הבמה יוצרת שותפה תומר דמסקי, מוסיקאית ופרפורמרית, שגודר משתפת אתה פעולה בעבודות לאחרונה. דמסקי, צעירה קומפקטית מקועקעת משדרת נוכחות פאנקית- קוטבית לזו של גודר-, תרמה את  חלקה, תוך ניצול חוזקות אחרות .

ההתחלה מוצאת את גודר ודמסקי זו מול זו מעל תוף מתכת כשכל אחת אוחזת שני מקלות תיפוף מעץ. המקצבים החוזרים מכוונים למצב אקסטטי ושתיהן משמיעות צעקות, יבבות קצובות ומסיימות בצרחות בסגנון פולחן שבטי אי שם בשולי יבשת נידחת.

עכשיו שתיהן מותססות ועוברות למארש נמרץ. גודר מנפנפת בבד הלבן . כאן לא תהיה כניעה. כאן מחכים למהפכה. כשיש דגל  ביד, תימצא כבר העילה שתסמן לעולם שאתה קיים, שיש לך משהו להגיד נגד מישהו. ומישהו גם ישלם, אם זה תלוי בך. אבל אף אחד לא צועד לבד, הוא מחפש את הלהקה שלו, את העדר שיתאים למידותיו.           

נשיאת הבד הלבן יכולה לייחד אותך, אך כשהוא מכסה את הפנים והגוף הוא מאיין אותך, שולל את קיומך כפרט. כיסוי לבן זה ללכת עם ולהיות בלי? בלי אחריות אישית?

תומר וגודר רצות יחדיו, מכוסות בבד לבן בתולי, סטייטמנט לעומתי בהקשר למלבושן. גודר לבושה בחולצת טריקו עם מפתחים גזורים וג'ינס שכל תפרי האורך שלו נגזרו ובכל צעד מתנפנפים שולי הבד  וחושפים הרבה עור. בהברקה של מעצבת התלבושות הילה שפירא, תומר לובשת שלד של מכנסי ג'ינס שמורכב רק מפסי תפרי האורך שלו. סוג של משחק פוזיטיב/נגטיב פיקנטי.

משחק החשוף והגלוי, הנוכח והנעדר הזה הוא רק אחד המוטיבים שמובילים את המהפכה. סליחה, את העבודה.

שני אובייקטים מצורפים לבמה ומוסיפים מידה של קונקרטיות מנחמת. אלה יציקות חלולות ענקיות מפלסטיק כנראה, של אגרוף קפוץ וכף רגל. שניהם חלולים ולבישים. שתי הפרפורמריות אכן עושות את זה. נראה שתענוג ללבוש אגרוף אדיר כזה ולסמן אתו מכת מחץ או בעיטה מועצמת.

נשאר עוד מלא זמן והמון דברים שאפשר לעשות עם החפצים הללו. נדמה שהאופציות מענגות את המשתתפות. הנה מטפחת כרוכה בנוסח ערבי שמניעה אגן מאליו, הנה הבד אחוז בין הרגליים וממקד מבט אל המפשעה כשהתנועה קדימה ואחורה מתקבלת כפתינית, כפי שרואים תדיר בז'אנר מסורתי-עממי של פלמנקו . ויש עוד חפצים מסקרנים ומקלות לתקוע בבועות פלסטיק יצוק. ללא ספק העיסוק בהם הוא מצב לשעשוע.

את כל אלה מחברת השפה הבימתית שמייחדת את הפרסונה שגודר מרבה לגלם, שמשלבת נחישות, עזות מצח, חושניות ואגרסיביות. המון כוח וכיסוי אוטם הפגנת פגיעות מכל סיבה.   

ודווקא בחלק האחרון של העבודה מתגלות זוויות פחות מוכרות בעבודות של גודר. היא  משילה מעליה את מסכת גודר הפרפורמרית ונשארת נקייה וחפה מול הקהל. ערה לכך שבקהל תמיד יהיו צופים שלא יודעים מה עבר עליהם ומאיפה בא הדבר הזה ואולי מרגישים מודרים.

היא פונה לאנשים ומבקשת שיגידו מילה שעלתה בראשם באיזה שלב של העבודה. אנשים זורקים לה מילים. גודר מודה לכל אחד כאילו הוא יחיד ומיוחד באולם ומוסיפה ציוני שבח; מצוין, מעניין, יפה מאד לא חשבתי על זה וכן הלאה. הסשן מתארך והיא יורדת מהבמה ולוחצת ידיים עם חיוך דק ומעניקה מבט ישיר ומתמשך. יוצרת קשר לרגע באמצעות ג'סטה, שכל אחד ינצור. מסבירה בעצם שיש מידה של רלוונטיות לכל מחשבה של  הצופה.  אני מאמינה שזה עשוי לשנות את חייו של צעיר או צעירה אחת באולם.

עם זאת, כל החטיבה הדידקטית, החיננית בזכות עצמה, היא בן חורג בהקשר של העבודה, שאינה עוסקת בפעילות חינוכית. היא זרה בכל מובן ולא ממש משתלבת במבנה העבודה, בתכניה, בעליות והמורדות האנרגטיים שלה, באופי בעל ההומור הסרקסטי הדק.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *