צילום: באדיבות יח'צ

במבט ראשון:

מסגרת 'שבוע המחול הבינלאומי בירושלים' החלה לפעול לפני כעשור ביוזמתם של עופרה אידל ורובי אדלמן, מנהליו של מרכז המחול 'מחול שלם' (  MASH ) שבסיסו בשכונת מוסררה, בפאתי מרכז העיר.  הם החלו כמנהלי מרכז מחול צנוע אך מאז הם מעלים שלל תכניות חומש שאפתניות יותר ויותר. חלקן כבר בשלבי ביצוע, כמו רשת עניפה של שותפויות עם לא מעט מרכזי מחול בעיקר באירופה.  המטרה היא להפוך את MASH כשחקן ראוי בזירת המחול הבינלאומית. תאמינו.

לא במקרה 'שבוע המחול  הבינלאומי בירושלים' נוצר במתכונת דומה להפליא לזו של 'חשיפה בינלאומית' . כבר בתחילת הדרך התקבלה החלטה אסטרטגית להצמיד את 'שבוע המחול' אל 'החשיפה הבינלאומית' ומאז הוא נושף בעורפו של מרכז סוזן דלל- במחשבה לקושש חלק מהאורחים שבאים לתל אביב באופן תדיר ולזמנם להקדים ולעלות לירושלים לפני הנחיתה בתל אביב.

משרד החוץ, אחד התומכים היותר משמעותיים בכמה מיוזמות 'מחול שלם' מזה שבע שנים. הוא הלחם וחמאה שלהם, או צינור החמצן . האינטרס שלו ברור. כל הצלחה של יוצרים ישראלים בחוץ היא עוד סיכה דקיקה בבלון הנשכני והמאיים של BDS-אויב העם.

וכך, יזמות אמביציוזית ראויה להערכה שהחלה עם קומץ אורחים ומקיימת פעילות ענפה ומגוונת הצליחה השנה להביא כתשעים אורחים בעלי השפעה כמנהלי אולמות, מרכזי מחול, מנהלי פסטיבלים ועוד משלל מדינות- כמחצית ממספר מאורחים שבאים השנה ל'חשיפה בינלאומית' בסוזן דלל.

לא מדובר רק במלחמת מספרים, אלא גם במוניטין ותוכן. ירושלים מציעה לאורחים עבודות אינטימיות, רזות יותר של  יוצרים עצמאיים. פה ושם היא מוכנה לקחת סיכונים יותר מאחותה הגדולה.  אך לא עומדת בתחרות עם יכולת החשיפה של תל אביב  שמציעה את המיטב משדה המחול בישראל שמסכם את השנה שחלפה. זה כולל עבודות של יוצרים עצמאיים וחשיפה של מיטב הרפרטואר של הלהקות ממוסדות והגדולות, ובזה כוחה.

תכני שבוע המחול בירושלים כללו מגוון מסגרות ופעילויות נלוות ובהן תחרות מחול בינלאומית, בין השאר, מסגרת ייעודית ליוצרים ירושלמים. כדאי לדעת שאין סיבה של ממש לקיים מסגרת שהשיקול העיקרי בהקמתה מצטייר כנגוע בסיבות חוץ אמנותיות.

במהלך יומיים צפיתי ב-18 עבודות בארבעה אולמות ברחבי העיר, כולל האגף הארכיאולוגי במוזיאון ישראל.

במוזיאון: מחול תלוי מקום, במובן הרשלני

 

זה הפך לאירוע ללא אוצרות, שבו אורחי MASH שהוזמנו לבקר שתי תערוכות, היו שבויים בידי עורכי הסיור הארכני.

תנאי הצפייה במופעים לא היו סבירים. הרקדנים מצאו את עצמם פועלים במעברים דחוקים בין ארונות תצוגה או פיסול מסיבי. זה סרבל את עבודת הרקדנים ואת אלתור הצופים למצוא נקודת צפייה סבירה. בנוסף, האורחים השתדלו לתפוס שרפרף מתקפל, איתו הם מתנייעים כשהמבצע נדרש לעבור לאזור ביצוע אחר באולם.

שטפון אופנת המחול במרחבים מוזיאליים שמכונה 'תלוי מקום', גואה על גדותיו, עם או בלי הצדקה.

עם זאת, כל הרקדנים בסשן הזה היו טובים. היותר מעניין מביניהם היה סטפן פריי, רקדן עבר מרשים של בלט מונטה קרלו ולהקת 'בת-שבע'. גם איריס ארז, היא פרפורמרית בעלת נוכחות מופלגת שלאור התנאים הסביבתיים לא מיצתה את העבודה שלה – Individual Ritual.

פריי התרחב מאז שירד מהבמה והתרכז בהוראת גאגא, אבל עדיין הוא חזק כמו שור. הוא הצליח לייצב את בת זוגו לעבודה, אמונתיה שיילה, שעמדה זקופה על כתפיו דקות ארוכות. דאגתי לשניהם. באולם הקטן, התפוס על ידי עמוד מרכזי  גדול ושני פסלי בזלת של אריות בנוסף לארון תצוגה, נאלצו הרקדנים לרקוד על רגלי הקהל. .

פריי היה היחיד שהתייחס לתכני התצוגה כנקודת מוצא שהניבה פתרונות תנועתיים שהדהדו את הרעיון. הוא רקדן בשל וטוטאלי שהולך עד הסוף פיסית ורגשית. היה קשה קצת לראות מולו רקדנית צעירה בעלת יכולת שפניה לא משקפות דבר. לכאורה, חסרת גרעין של תשוקה ובכך נפגם שיווי משקל בעבודה עצמה.

מעניין היה לראות את ארז בשלב בשל של חייה. נושא העבודה ואני מצטטת מהתכנייה בתרגום חופשי: "תהליך של חיפוש עצמי הפוקד פנים מהעבר במאמץ להבין את הצורך האנושי המתמשך להנצחה עצמית". עיקר התייחסותה הביקורתית, הופנתה לשימוש הרווח בתופעת סלפי ובשאר התמכרויות מסך מאותה משפחה ואת זה היא עושה  על ידי שימוש בשלל מסכים. משמיצתה את המוטיב המתמשך שנעשה כאלתור שמריץ אותה מפינה לפינה ללא הצדקת תחושת התכיפות, היא נותרה חסרת נשימה.  בשלב זה, היא פונה לקהל. מרבה ללחוץ ידיים ולשלוח ליושבים מולה מבטים עמוקים ארוכים, ומעודדת דיאלוג ושימוש בתריסרי מסכים של  הקהל.

באופן מקרי לגמרי, למחרת אני צופה בעבודה החדשה והמאתגרת של יסמין גודר . בשלב השני של העבודה, יסמין מבצעת סצנה שמזכירה את זו של איריס ארז. גם היא יוזמת מהלך שונה, ולא צפוי במחצית השנייה של הערב.  היא יורדת אל הקהל ומרבה בלחיצות ידיים ממושכות. היא, שולחת מבטים ממוקדים ומלאי כוונות, מורידה הילוך ומתפנה לשיחות עם הקהל. מקריות היא תמיד מתמיהה.

בחזרה לירושלים

ראיתי מבחר חלקי בלבד ומקווה לראות את העבודות הטובות שהחמצתי פורחות במקום אחר.

הצפייה האינטנסיבית מאששת הערכה שהבשילה עוד קודם, שיש לנו סצנת מחול רוחשת ותוססת שאולי אינה די מגוונת, חלק ניכר ממנה מנותק ממה שקורה בחוץ ובאופן לא מוסבר- המחול בישראל הוא יחסית שמרני ומרוסן מדי. לא רק זה, אלא שמעטים בלבד נשענים על אג'נדה חברתית-פוליטית, בעוד הם חיים ביורה הרותחת של המזרח התיכון, במדינה קטנה שרגלה האחת בודקת את הטמפרטורה בביצה הפאשיסטית, במדינה עם סתירות קיומיות, עם עוולות חברתיות, כלכליות ושלטון דמוי-מלוכני בדרך. וכלום.

מה שכן, ישנה התמקצעות, יש הרבה יכולות ביצוע ויש תשוקה ודחף יצירתי בין אם הוא בא מהמקום הנכון או לא. נשאר לחכות ולראות אם הפוטנציאל הקיים יתועל נכון ויגיע רחוק.

שלושת הסולואים:

לאור אילוצים פיננסים וגישה לאולמות קטנים בלבד היו בשבוע המחול הבינלאומי הרבה ריקודים ליחיד, לזוג ובאופן נדיר גם לשלישיה. מרביתם היו בעלי אופי אינטימי. אשאר במרחב בריקוד ליחיד.

סולו יוצא דופן במספר אספקטים שלו הוא 'I-Dare-You' (2016) ' , עבודה קודמת של אוריין יוחנן, ( Oryan Yoahanan) אחת הרקדניות היותר מרשימות במחול העכשווי הישראלי  וזו לטעמי העבודה היותר מעניינת שלה מבין אלה שראיתי. העבודה משקפת יוצרת נבונה עם גוף שמתנהל אלגנטית בקונטקסט של הדיבר האמנותי שלו. אוריין היא מאלה שמבינים שפחות יכול להיות יותר. היא משתמשת בגיליונות נייר ממוחזר בהיר, במיכל צבע שחור, זוג מכחולי ציור עבים כדי לסמן ולהגדיר אחרת את זהותה היצוקה, בסביבת חומרים מתכלים. 

ערומה למחצה, היא מתכופפת ומסתירה את פניה בשיערה הארוך שאף אותו היא טובלת בשחור ומסמנת את הנייר באמצעותו. כותבת  'Miss  Fit' שאומר 'לא יוצלח' ( misfit ) .

יש משמעות לאזורי הגוף המוסתרים. זו לא גחמה אלא דרך להתמקד בפעולה געשית פנימית שמשתקפת בגלי השרירים הנעים. המופע שלה משאיר דבר מה חידתי בפרסונה הבימתית שלה, כאילו היא מתמודדת עם אופל ותחושה זו משלימה עוד רובד ביצירה מרתקת זו.

Ingiven'     ', היא עבודת סולו של נועה שביט שמשתייכת ליוצרים שמצליחים להתבטא בצמצום במובנים מסוימים, ועם זאת להעביר לבמה יצירה מורכבת. שביט הצליחה ליצר הלחם של מינימליזם עם אקספרסיוניזם עוצמתי, מבלי להשתמש בעומס תיאטרלי קלישאתי. השליטה הטובה שלה בגוף, הביטוי הישיר והכנות הרגשית  של צעקתה השתוקה נוכחים בכל אחד מהפרגמנטים של עבודה אינטנסיבית והדוקה זו, המלווה בפשטות ישירה וקוטבית. כל אלה הפכו את עבודתה לאחת היצירות המעניינות במהדורה הנוכחית של שבוע המחול הבינלאומי.

עוד עבודת סולו אחת משכה תשומת לב והכוונה לעבודתה המבדרת של מיה יוגל 'כמעט מענטש'  שהיא יצרה כבר לפני שש שנים. היא נכנסת לאולם הג'ירף לבושה בשמלת נשף שחורה ומהוהה במקצת עם תסרוקת פומפדור פרועה למדי. רגע, זה לא תחפושת המרפררת לקזואו אונו ז'ל , מגדולי דור המייסדים של הבוטו ? התבדתי.  בוטו טהרני הוא סוגת מחול שקשה מאד לחקות אותה וקל למדי לזייף אותה. לכן עדיף להשאיר אותה לבני ארצו שיפרקו אותה כרצונם. יוגל בעבודה מלאת הומור ששואבת משלל מקורות אמנותיים – האם גם מרי ויגמן ביניהם?- באופן פרדוקסאלי מצליחה יוגל בכישרון לבצע לעבודה די מוטרפת, בעלת הידוק דרמטורגי.מהוקצע.  

סריקה זו התרכזה הפעם שרירותית במחולות יחיד, מבלי לאזכר שורה של עבודות אחרות, ובראשם  Dog Walkers של תמר לם ודויד קרן,

עם יופייה המרהיב של ירושלים בחורף ושלל מורכב של שבריה הסוציו-פוליטיים, הדתיים והכלכליים, אין פלא שירושלים היא יעד נחשק למבקרים רבים המחפשים את המערבולת המזרח תיכונית המרתקת הזו.  לאור התסיסה האמנותית שמוחשת בעיר בשנים האחרונות, אולי יבוא יום ומחול יהיה בין  עוגניה התרבותיים החשובים.