הרמת מסך 2018. תכנית אחרונה ושאלה לסיום.

הרמת מסך 2018. תכנית מס' 1 ושאלה לסיום.

 

צילום: באדיבות יח'צ

 

תכנית מסך 1 מכילה שני דואטים ועבודה קבוצתית אחת המשתרעות על פני מנעד סיגנוני נרחב, החל מ'מראמו' ( Maramu ) דואט עכשווי של זוג המבצעים/יוצרים: רבקה לאופר ומתאוס פאול ואן רוסום, ובהמשך:  The other Me' '  שיצר אגור מנשיקוב ( בלט ירושלים). משם מפליג הערב לדואט שלא דומה לשום דבר אחר –'לרגלי השולחן הנמוג' מאת תמר לם ודיוויד קרן שניתן לסווגם תוך אילוץ לתיאטרון מחול .

קשה למצוא הרבה מהמשותף בתכנית זו הן מבחינת התכנים והן מבחינה סגנונית ועם זאת בשלש העבודות מושקעת תשוקה עמוקה ומחויבות ליצירה. אלה שלש עבודות ממוקדות, מטופלות היטב ומבוצעות ברמה גבוהה, כל אחד בדרכו.

רבקה לאופר ומתאוס ואן רוסום מזמינים את הקהל – ככתוב בתכנית הערב- , לראות יצירה אישית-אינטימית  העוסקת לדבריהם בקשיים וביופי המרכיבים מערכת יחסים בין שני אינדיבידואלים. האופן בו שני הרקדנים קשובים זה לזה ומקיימים מערכת שקולה לא הייתה יכולה להיווצר על הבמה אילו לא שררה בה יחסי ערבות הדדית.

בעוד רבקה נעה בזרימה ופתיחות, בן זוגה מתאוס עדיין מסמן בשברי תנועה קצה דוקרני של מתח. יצירה זו היא כביכול פשוטה וישירה אבל מרובת רבדים רגשיים מאופקים. יש בה יופי וניקיון ביצועי לעילא ובו רגעים אנושיים חשופים.

אין הרבה הפתעות בעבודה זו המשתייכת למחול העכשווי. זו עבודה עשויה טוב ומאד מנומסת. מן הסתם במעמקי הקיום הצמוד של כל זוג, יש מי שמטאטא סערות מתחת לשטיח,.

אגור מנשיקוב מעלה יצירה בשם: 'The other Me' ומשתתפים בה עוד ארבעה רקדנים. האופן שבו הוא בונה את הפרגמנטים לכדי מהלך נבון ומתעצם, מוכיח שאת שלל השבחים שהוא קבל במהדורה הקודמת של 'הרמת מסך', הוא הרוויח ולא במקרה. רואים מעבודת החמישייה שהשילוב בין איזור הנוחות הניאו-קלאסי  של פוליטיקת גוף ממושטרת שעליה צמח  לבין האינטגרציה שהוא משיג עם השפה העכשווית נעשה כמהלך מודע, אסטרטגי , שעשוי להוביל אותו יותר רחוק.   

יש לו עין חדה לפרטים קטנים מעצבי דימוי וחוש מעולה לניצול המרחב, לקומפוזיציות חזקות ומעניינות וחוש טבעי לתזמון חיבורי פרגמנטים. הוא חדור מטרה ובעל כישרון ניכר.  

בעבודה לקחו חלק רקדנים שעם רובם הוא עשה כברת דרך משמעותית ותרמו רבות ובהם מריה סלקטור, ג'וזף איטקין והשאר. מעניין מה הוא יביא לנו בשנה הקרובה.

 

שם היצירה של תמר לם ובן זוגה דויד קרן: 'לרגלי השולחן הנמוג' ('At the Foot of the Vanishing Table' ) מעלה על הדעת מעשה קסמים. ושוב, השניים רקחו מרקחת יוצאת דופן מלאת תחכום ותמימות, מעשה כשפים וניסי ניסים שמחברים באחת דרמת מחול, סיפור מתח, עלילה שטותניקית מהעולם העשיר של אי-הגיון. כל אחד מקריא בתורו את סיפור העלילה הפרטני המספר על אישה נעדרת, שכנתה הזקנה שמאמצת חתולים ונחשפת כמכשפה למהדרין. העלילה המופרכת מספקת לבן זוג  להתפרע ולרוץ מקיר לקיר, בעוד המספר מאוורר את כישוריו הדרמטיים, מנגן עם גיטרה או מזמר שיר מוטרף משהו. עוד בעלילה- אוהל ביער, מיקרופון ביד וקסם מעלה עשן לבן.

קרן, רקדן בלהקת פורסיית' לשעבר עבר לישראל לפני כשנתיים והוא עובד עם לם מאז. תמר לם מוכרת כאן כרקדנית וצלמת מוכשרת. הפרסונה הבימתית שלה נראתה לא אחת אניגמטית, מופנמת, שבירה ומעודנת. מאז שהשניים עובדים יחד חלה בה מטמורפוזה  של ממש ונחשפו בה פנים מורכבות ואף נועזות על הבמה. היו רגעים שהיה נדמה לי שבבסיס האגדה על המכשפה האחראית על המטמורפוזה של החתולה הג'ינג'ית יש אבק  ביוגרפי.                                     

השניים מביאים סוג של תיאטרון מחול ייחודי, מקורי ונבון שמוסיף מרקם בעל גוונים מקוריים לסצנת  המחול.

מילה לסיום:

במהדורה זו של 'הרמת מסך'  נבחרו תשע עבודות שלחלקן לא מעט נקודות זכות. הכל בסדר.

בכל זאת מדגדגת לה תהייה.

איך קרה שבין כל העבודות לא הייתה אחת שמערערת על הסדר הקיים, או מסתכנת בתיוג החורג מהנימוס והטעם הטוב. לאף אחד לא בא לבעוט קצת ולפרק את מגדל הקוביות? או לכפור קצת בעיקר? ,

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *