'הרמת מסך' 2018. תוכניות 3+2, סוזן דלל,Curtain Up 2018 events. Suzanne Dellal 15/11

 

צילום: mia lltus, ira and gennady taschlitsky, dganit hertman, hila gruber

מבוא קצר

מסגרת 'הרמת מסך' ביוזמת משרד החינוך והתרבות בזמנו, נוסדה לפני כשלושה עשורים ושרדה. היא מיועדת לאפשר ליוצרים צעירים עצמאיים לקבל יעוץ ותמיכה בהפקה. זו השנה השנייה שאת הניהול האמנותי של מסגרת זו חולקים איציק גלילי ומאטה מוראי. מתוך פניות של כחמישים יוצרים נבחרו תשע עבודות.

מטבע הדברים, לכל מנהל אמנותי יש מדיניות מתעדפת ונדמה שהבחירות של מאטה מוראי ואיציק גלילי נוטות להעניק יותר תשומת לב ליכולות הביצועיות של המשתתפים מאשר לעבודות שהדהדו את הזרמים הנון-דאנסיים בשדות הפרפורמטיביים של המחול האירופאי מהעשורים האחרונים שנכחו ב'הרמות מסך' קודמות זה לא מכבר.

ביקורת תכנית 1 ( האחרונה כרונולוגית) תכלול דברים על שלשת העבודות של רבקה לאופר ומתאוס פול ואן רוסום, יגור מנשיקוב וכן תמר לם ודויד קרן  וכן דברי סיכום קצרים.

 

*******

מופעי 'הרמת מסך'  2018 החלו עם תכנית  'מסך 3' שבה העבודה  ' Nature ' של לוטם רגב, 'קורבנות ודימויים' של רוני חדש ועבודתה של טליה בק- 'קולוניה'.

לוטם רגב רואה את הדואט שיצר כ"תקריב אל הטבע האנושי" ובכך פותח חלון רחב  לעבודה המתבססת על אינטראקציה בין שני גופים בחלל נתון . כאשר המבט בא מבפנים, הוא עוסק במקביל הן בין המרווחים המתקרבים ומתרחקים כפעולה חיצונית מדידה  והן בחוויה החושית, רגשית, שפעם מקדימה  ופעם נובעת מהתנועה.    

נוצר דיבור מורכב בין רגב לבין שותפו לביצוע- מתאוס ואן רוסום, שמסמן מהלך מתפתח שמתחיל בביסוס מקום סימבולי שמבקש לקבע יתרון מעמדת הפתיחה ואילך, אלא שהמציאות המתהווה מוליכה אל משחק כוחות שבהם לא רק שאין מנצח אלא שכל הנחווה משנה מציאות.

שני הגברים חזקים ומדויקים ויחד הצליחו לקיים מהלך מעניין שהתחיל מנקודת מוצא קשיחה והתפתח דינמית ומעבר לזה, אל מחוזות החירות.

 

ההצעה של רוני חדש 'קורבנות ודימויים'  היא חלק ממהלך מחקר גוף שחדש עוסקת בו מזה זמן. הפעם היא מצאה שותפה הולמת לביצוע, הרקדנית כרמל בן אשר. בחירה מוצלחת משום שיש דמיון רב בין יכולותיהם הטכניות של חדש ובן אשר, אבל שוני בעמדת הבסיס של תפיסת מקומו הפוליטי של הגוף, דבר שרק עושה טוב לחיבור בין השתיים.

מעניין שחדש תוהה בעבודתה זו ולא מן הנמנע שגם בעבודותיה קודמות, על המחיר שנובע מ'הקרבת' הגוף להנאת הצופים, לשרות הדחפים האישיותיים של היוצר או להשבעת רעבונו של המבט החיצוני , ישירות או בתיווך אמצעי המדיה  שלנצח יבקש לצוד 'דימוי' למכירה,  מיתוג לשימוש.

בתוך שנים מעטות מצאה חדש נישה עצמאית בעלת מרכיבים ייחודיים, שונים מאלה הרווחים ברבות מעבודות בני דורה, בשל תפיסת הגוף האישית, האחרת, ומקומה במעשה הבימתי. הבולט שבהם הוא השימוש בגמישות מפרקיה ככלי זמין בשרות העלאת גוף לבמה  כמו על כן ( pedestal ) באטלייה אמן שמספק מבטים אל האובייקט מזוויות בלתי שגרתיות. לפעמים עד כדי הצגתו חפץ ריאליסטי תלת מימדי, כמופשט למחצה, כמו טורסו ללא ראש או זרועות. זו נקודת מוצא של עין שמנסה להעביר לבמה תובנות מתחום האמנות הפלסטית.

בעבודה הנוכחית עם פרטנרית נכונה, חדש מצליחה לאתגר את צופיה בעבודה מרתקת, שמטופלת היטב, מבוצעת בכישרון וחן נדיר בין אם הן חולקות דרך אוניסונית או רצפי וריאציות יחידניות.   

במהלך מסלולן הדרמטורגי ולמרות העיסוק המתמקד בתנועה/תנוחה והשפעתה על משוב המבטים מחוץ, שתיהן מצליחות להעביר גם מידע על עצמן במינימום ג'סטות, עם הומור ופן דקיק שלומיאלי, עם גרעין מוצק של תום  וסל שאלות נוקבות לא פתורות שאין עליהן תשובה חד משמעית וטוב שכך.

 

 

את התכנית השלישית חותמת טליה בק עם 'קולוניה' שבה לוקחות חלק שמונה משתתפות.  מבחינה מבנית בסיסית, העבודה נחלקת למסת עוגן יחידנית של רקדנית אחת ומיומנת ולקבוצה של שבע רקדניות, מעין גרסה של 'קור דה בלט'  שבה שורה רוחבית שבה הרקדניות משנות מנח שילובי ידיים כמו בתרגולת לחגיגה לאומית. הדימוי שעלה החזיר את המבט לעבודות נחשוניות בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבו המחול המודרני החל לנסח את עצמו.

מזמן לא עלתה לבמה קבוצה עם נראות כל כך מגוונת הן במשמעותה המיידית של אפיונים פיסיים והן ברקע/כישורים מקצועיים.

 

למעשה הסולנית וגם הקבוצה התנהלו במסלולים מרחביים שבהם לא תוכננה ולא ממש הייתה אינטראקציה בין שני גופי הייצוג של כוונות היוצרת.

העבודה נחלקת לתפקיד סולנית שבלטה בביצועיה המצוינים של קרן לוריא פרדס, לשעבר רקדנית באנסמבל בת-שבע וכיום, חברה בלהקתה המצליחה של שרון אייל. בפועל היא רוקדת סולו מתמשך בעל אופי המשדר חזק את הרקע שלה המובהק כתוצר של האנסמבל והמשכו בלהקתה של שרון אייל, שמתבסס על תפיסת גוף כתוצר של גאגא.  

מאידך, ובנפרד ממנו, מתקיים תפקיד 'המקהלה', או במילים אחרות- כל השאר.

כל עוד נשאר כל איבר במשוואה במקומו המקורי, ייתכן והייתה דרך לשמר מטרה וכיוון רעיוני צלול לו המקהלה הייתה ממשיכה לעשות פעולה כגוף שמתפעל איזו תפיסה צורנית בעלת אופי קונסיסטנטי משלו. מבט שדרכו יתאפרו נגיעות אקראיות אך מתוכננות שיסברו את העין וההיגיון. משזה לא קרה, בנות הגוש הגדול נשלחו לבצע חומרים שלא התאימו להם מבחינת כישוריהם ולא התחברו לסולו של לוריא פרדס.

כשבנות ה'קולוניה' ניתקו מתפקידם המוקפד, טקסי וממושמע, הן חלקו מרחב שבו ניתנה להם לחפש ולמצוא את קולן הייחודי. רק מעט מצאו דרך לבסס נוכחות מובחנת. דווקא בסוף , אחרי שירדו מהבמה, הן חזרו בזחילה על ארבע מבעד לקלעים אל הבמה, בשקט, בסדר, בכניעה והעניקו משמעות לתפקידן.

יש לציין כי זו עבודה שהושקעה בה חשיבה עיצובית מוקפדת ולא מדובר בתלבושות. מדובר דווקא בגוף תאורה מרשים ביופיו ובפוטנציאל תפקודו. המעצב הוא זוהר שואף אך גם תרומתו של גוף התאורה המרתק נוצלה אך חלקית.

מוטו היצירה הוא ציטוט משיר של ויסלבה שימברוסקה: "אני מבקשת מהזמן על גודש העולם שלא ראיתי בכל הרף עין". שורה זו מחדדת את ההתרשמויות בעבר מהאנינות המתלווה לעבודותיה של בק. אולי בהרכב מקצועי שונה בתכלית ובעבודה שהמשא הכוריאוגרפי שבה היה מהודק יותר מבחינה סגנונית, העבודה והצפייה בה היו יוצאים נשכרים.

 

********

 

מסך 2 כולל עבודות של עמית ירדני, עדו גדרון ודנה מרכוס

ישנה אירוניה דווקא בבחירת שמה של עבודתו של עמית ירדני – 'If it's Not Soup, It's Wet Bread', ( 'אם זה לא מרק, זה לחם רטוב' ). ירדני חוזר ל'הרמת מסך' בפעם השנייה, אחרי שבעונה הקודמת העלה עבודת תיאטרון מחול מעניינת ומורכבת בביצוע חזק.

גם הפעם מדובר ברביעיית מבצעים, גברים בלבד, ששמים את גבריותם המוחצנת על שולחן הניתוחים עם קריצה ענקית לכיוון מה שמכונה 'להקת בנים' שעל הדרך מתייחס לתרבות הגייז. הצד החזותי שבוי בנראות סופר מאצ'ואיסטית, שניבט מתלבושות בסגנון חבורת מועדון רוכבי הארלי דוידסון עם הניטים הכסופים, רצועות העור ומבט של קילרים.

ומה שומעים הברנשים הקשוחים כשהם כה עפים על עצמם, אם לא את דין מרטין בשירים נפוליטניים או לטיניים בקולו הסקסי המחובר אסוציאטיבית ל'חברה הטובים' דרך פרנק סינטרה.

והמוטו של העבודה מאשש: "הגברים הטובים הם אלו הממעיטים במילים' (מתוך 'הנרי החמישי, וויליאם שייקספיר).  ירדני מביא מעין פארסה על תרבות מאצ'ו לייט והמבצעים מרבים במבטים רושפים לא פחות מאשר בקפיצות וסיבובים. הרקע הקלאסי שלו ( סולן ב'בלט הישראלי') לא השפיע לרעה על השפה הביצועית העכשווית שלו והוא מרשה לעצמו לגנדר איזה פינה עם פואטה או שניים.

ירדני ללא ספק מוכשר, מתוחכם זקור סנטר בנחישות, אם כי ככוריאוגרף יכול היה לרבד את העבודה בעוד כמה שכבות ( ראה עבודתו הקודמת ObNoB  ) . אבל גם הפעם הוא מגיש עבודה אינטנסיבית ובה מרכיבי סאטירה משעשעת במידה מרוסנת. על כן, נקווה לראות אותו גם בשנה הבאה- בלי רסן.

 

היוצר /מבצע עידו גידרון של הדואט'GEVER FOREVER'    , אף הוא עסוק במובן מסוים בנושא הגבריות, שעלה בעבודה שקדמה לו. "לא רק מאפיינים ביולוגים קובעים אם אדם רואה את עצמו כגבר או נחשב גבר"  הוא מוסיף ככותרת משנה בתכניה. למרות הנאמר, העבודה היא דואט בביצוע גבר ואישה.                       

הדקות הראשונות של העבודה מעוררות סקרנות . השניים עומדים כשידיהם אחוזות צלובות מאחורי הגב במקביל אך הגוף נוטה אלכסונית. במשך דקות הם מפתחים את נקודת המוצא, נעים לאט, שומרים על קירבה פיסית, משתמשים בפוזיציות סימטריות ראי מתחלפות ומעניקים  מימד מינימליסטי כמעט לסצנה. בשקט שהם מקרינים, נוצרת חומרה גם מכך שהם לבושים בבגדים כהים זהים; מכנסיים וכותונת בעלת שרוולים, רכוסה עד צוואר. הם אוחזים ידיים ומרפים לסרוגין, אבל נותרים קרוב.

שני המבצעים עושים עבודה טובה. יש כוח בעמדה השתקנית שבחרו בה. עד שלב מסוים, זה עבד לטובתם ולרגעים צצו תשוקות כבולות שלא מצאו מוצא. מרגע מסוים, זה סגר להם אופציות.

כשהמוסיקה השתנה, חל שינוי גם בתנועה מעט יותר משוחררת. הדינמיות מתגברת אבל האיפוק הממושך משאיר את אותותיו. מעבר לנקודת אל-חזור המחול כבר לא משחרר תובנות חדשות.

*******

 

עבודתה של דנה מרכוס 'Bubble point' , היא אודות אותה נקודת רתיחה שמוציאה מפגינים לרחובות, ששולחת נערים לידות אבנים במחאה. "כשמשהו מערער על צרכינו הבסיסיים, על הסביבה שלנו או על העקרונות, אנחנו מתחילים לבעבע" היא כותבת בתכנית הערב.

את הגוף המרכזי של העבודה מבצעים שישה רקדנים ואת "ההמון היוצא לרחובות" מבצעים כעוד שני תריסרי צעירים לפחות מהסדנה בגעתון שבמפתיע, משתלבים היטב ויוצרים מהפיכה מהוגנת.                     

מרכוס מתחילה את העבודה רווית הדרמה שלה  בסדרת תמונות קצרות, כמו פלאשים שבין חשיכה אחת לשנייה של מתקפת פנסים חזיתית ורעש – חלק ממסך הסאונד שאחראי לו אבי בללי ובתאורה חלקית רואים שבבי סצנות נגלות ונמוגות של תנועה, תזזית. מוסיקת מתח מקדימה פריצה של קבוצה בת שישה רקדנים לבמה והתרחשויות  רב מוקדיות שונות רודפות זו את זו בקצב מסחרר כשמוטיב חוזר של בנות קופצות ונישאות אופקית באוויר, יוצר ריתמוס מיוחד משל עצמו.

מרכוס משלבת תחושת שבר ומתח של התנועה עם הגיבוי המוסיקלי המקורי ומצליחה לשמור על מתח דרמטי. בשלב מסוים הקבוצה מתכנסת כמקבץ שנענה לקצב המהפנט ונכנס למוד אוניסוני עמוס רקיעות וסמנים אקסטטיים שמזכירים את עבודותיה של שרון אייל של פעם, שהבינה שלכוחניות הממושטרת שלה יש עוצמה  פופוליסטית, ששימשה אותה לצרכיה.

'נקודת הרתיחה' של מרכוס היא אחת העבודות המעניינות מבין אלה שעלו במהדורת 'הרמת מסך' 2018  שבה קיימת תחושה שכל תת-תמונה נעשתה תוך חשיבה מערכתית מדויקת. לא רק שהמתח הדרמטי מלווה אותה לכל אורכה, גם אמצעי הביטוי האמנותיים של תנועה ובמה משרתים את האג'נדה הבסיסית שלה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *