צילום: תמר לם

נוע דר מעלה ערב סולו  בשם 'נוע-נוע' ( Noa-Noa) בסטודיו שלה במרכז תל אביב .שם העבודה זהה לספר בעל אותו שם של פול גוגן והמשותף אולי לשניהם, באילוץ לא מבוטל, הוא הניסיון להתבונן במסע חיים ולערוך סיכום ביניים של היוצר מול היצירה. בהנחה שדר אכן מתייחסת לכאן ועכשיו כנקודת זמן שאמורה להיות בעלת משמעות, הרי שיצירה זו צפויה לשקף מבטים קדימה ואחורה בזמן ואת המקום הרגשי שמציפה ההתבוננות האינטרוספקטית הזו.

הסטודיו של דר רחב דיו כדי ליצור מרחק בין אזור הפעולה לבין שלש השורות הצמודות לקיר שמול המראה הרחבה שעליה מתרפקת דר עם כניסתה . היא נצמדת אליה, מביטה בה וממנה. גופה מרפרף עליה כשהיא נעה לאורכה על שקט.

בחלל בינה ובינינו –או 'הבמה'-  תלויים מספר גופי תאורה מלבניים שקופים בגבהים שונים שעיצב עומר שיזף. הנגיעה המינימליסטית מעודנת כראוי ומעניקה אוירה מסוימת- תוצר ברור של ההווה. זהו גם המחסום הכי מרומז שזכור לי בין רקדן שמבצע סולו בעל חומרים אישיים שבונה א-פריורי חיץ בינו לבין הקהל.

המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו ברגע שתשומת לבה של דר מוסטת מדמותה, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. ודר, פרפורמרית בעלת מודעות גבוהה ומאד מנוסה אף היא נעה בתחום מעורפל של חשיפת חומרים תלויי זמן כמו הגוף ויכולותיו, ובין הצורך להתמודד על ידי הוכחת העדיין יש, לבין ההשלמה עם האין כבר.

אחרי פרק זמן ממושך של שקט, מושמעים קולות של חריקה, שפשוף, מעיכת זכוכית, זמזם שמניחים עוד רובד לדברים שלא נאמרים בנושא חלוף הזמן, החשש משחיקה נוספת, מפירוק שדורש וידרוש טיפול.

בשלב מתקדם של העבודה עושה דר החלטה לעבור קדימה תוך איסוף עצמי מחדש, אחרי שלב תהיה, בהייה, הרהור.  כעת, תור תנועות גדולות יותר, חריפות יותר. אסרטיביות. שואבות מדיסציפלינות לחימה. עוסקות גם  בתוצר התנועתי ולא רק ביוצר . דר עורכת בדיקת אינוונטר אברים באופן עקבי ונמרץ במקביל לאינוונטר רגשי. אבל איפה התשוקה? 

העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור.

עכשיו, ברגע נכון של קתרזיס, יושבת דר בישיבה מזרחית, לחיה שעונה על כף ידה והיא מתבוננת באופן פרטני, איטי על הקהל ומחפשת מגע. מחפשת דיאלוג עם החוץ ולא רק עם עצמה ובת דמותה המשתקפת.

יש פה סיפור, יש גם מהלך דינמי. קורה לה משהו. מהמבע המהורהר-מיוסר שהתחיל את חיטוטי הנפש, מגיעה דר  למהלך המסכם, המניפולטיבי, שהערך המוסף שלו הוא  פלירטוט עם הקהל כדי לגרוף צחקוקים. תגובות הצחקוק הן המקבילה של 'לייק'.

כן, אוהבים אותך נועה. אהבה היא סמן של קיום. של אישור. של הכלה.

את הערב, דר המנוערת והמכילה מסיימת בהליכה על הידיים לאורך המראה כשהיא צועדת ורגליה מטיילות על הזכוכית. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.