LYON- Biennale de La Danse , 18th edition. September 11-30

 

..צילום: : Michel Cavalca, Histoires naturelles- Geraldin Aresteanu- Vertikal

הקדמה

במהלך שלושה שבועות ארחה העיר ליון את המהדורה ה -18 של הביאנלה למחול, אחד מפסטיבלי המחול החשובים באירופה בשלושת העשורים האחרונים. במהלך הפסטיבל הדו-שנתי מתקיימים מופעים באולמות שונים ברחבי ליון ופרווריה  לצד הופעות ואירועי מחול פתוחים במרחב הציבורי כמו גם פעילויות מחול בכל אמצעי המדיה עם דגש השנה על תחום המציאות המדומה. לא לשכוח את  מסורת מצעד מחולות ברוח הקרנבל בהשתתפות אלפי רקדנים ומאות אלפי צופים.    

דומיניק הארווה (Dominique Hervieu ) המנהלת האמנותית שהחליפה את מיסדו ומנהלו האמנותי של הפסטיבל עד לפני שנים ספורות- גי ד'ארמה, מנסה כמו מרבית מנהלי הפסטיבלים לאזן את הבחירות האמנותיות שלה בין הצורך לרצות קהל רב-דורי  שמחפש את המוכר, הידוע והמבדר ואחרים שמעוניינים יותר בקולות החדשים, באמנים המאתגרים, שוברי הגבולות הבאים. כבר מתחילת תפקידה ניסתה הרווה לתת מקום לבחירות אישיות הנובעות משנים רבות כיוצרת שותפה ללהקה המצליחה: 'מונטלבו- הרווה' ( Montalvo-Hervieu )  שפיתחה כיוון אמנותי מובחן. מאז בואה ניכר העניין שמגלה הרווה בעבודות שניתן לשייכן בגדול לסוגת ה'קרקס החדש'. במהדורה הנוכחית אפשר גם לראשונה למצוא חטיבה שמקדמת יוצרים שמשתמשים במדיה חדשה, במציאות מדומה (VR ).

שבוע אחד קצר מדי

הסיקור הבא מתייחס לשבוע הקצר מדי שבו נכחתי ב- 23-29 בספטמבר, אם כי גם במהלך השבוע אפשר היה לראות מבחר מהקטגוריות שנמנו לעיל.  כשמדובר בעבודה שמדברת  לקהלים רבים רב-גילאיים וגורמת להנאה, אין מצליח בביצוע המשימה ממורד מרזוקי (Murad Merzuki ) ממיסדי להקת 'קאפיג' שיחד עם חברו ושותפו למרבית הדרך- קאדר אטו (Kader Attou ) היו בין מובילי המהפכה במעמד ובדרכי הביטוי של ההיפ-הופ הלא משוייף המקובל באותה עת, שהתרכז בפיתוח מאפיינים תנועתיים וירטואוזים לשמם. עד לאותו זמן, זרם ההיפ-הופ שפרח ברחובות ערי צרפת גרף בעיקר צעירים מהשכונות ובני המעמד הסוציו-אקונומי המוחלש. מרזוקי, אטו ואחרים החלו לפתח סוגה נפרדת מבוססת היפ-הופ, שהבינה ונעתה לדרישות הבמה. הם הבינו את הקודים של במת המחול העכשווי ודי מהר התקרבו לקונצנזוס, אל הבמות הלגיטימיות של לפני כעשרים שנה. 

Pièce pour 10 interprètes – Famille – À partir de 7 ans – 1hהמהלך נעשה תחת שני בעלי עמדת כח במחול הצרפתי, המנטורים של המהלך: גי דארמה מיסדו של מרכז המחול המשפיע- ה'מייזון דה לה דאנס' והביאנלה בליון  וז'אן פול מונטנרי ( Jean Paul Montanari  ), המנהל האמנותי של פסטיבל מונפלייה. הם שהעניקו ליוצרים הטריים גיבוי ועידוד, עקבו אחרי התפתחות העבודה והציעו עצות – במילים אחרות, התערבו בתהליך- כולל הצמדת מוסיקה קאנונית ליצירה כדי להוסיף להן מראית של לגיטימיות.

'ורטיקל' ( ע. אופקי. במקור: Vertikal), שעלתה בבכורה בינלאומית של הכוריאוגרף מוראד מרזוקי זכתה לעשר הופעות באולם 'מייזון דה לה דאנס' שהיה מלא עד אפס. הקהל העניק לעבודה לאינסוף הדרנים. מרזוקי העלה לא מכבר עבודות מלוטשות למשעי  וזכה להערכה בעקבות עבודות מתוחכמות כמו 'אקווה'  ועוד. גם הפעם הבמה מעוצבת, המבצעים מוכשרים ונדרשים לדיוק וכושר כשהם מבצעים פוזיציות על קיר טיפוס, נתלים ברתמות  ומדמים הליכה ורטיקלית על הקירות. 

כל מקטע שונה, הגיבוי הוויזואלי שונה, אבל מי שמצפה ליותר יתאכזב משום שעבודה הבנויה על וריאציות על מעט מדי מוטיבים וכולם מבוססי הישגים טכניים, מאבדת מקסמה ומהעניין שהיא מייצרת מהר מדי.

מרזוקי הגיע לשלב שבו היה לו בסיס רעיוני מאתגר- אם כי לא מקורי במיוחד, אם לזכור עבודות באויר ( airiel)שהחלו עם המחול הפוסט-מודרניסטי והדהדו אצל יוצרים עכשוויים שונים ובהם פרלג'וקאג' שהתלהבו מביצועי רקדנים  באוויר מעל לבמה. במבחן הביקוש לעבודותיו והישגיו במבחן הקופה, מרזוקי צדק. הוא רצה לשמח קהל רחב והצליח. אבל לבאים מרחוק יש ציפיות לראות מחול בעל ערך מוסף יותר גבוה.

היו לא מעט מופעים מבוססי היפ-הופ גם במהדורה הנוכחית, אבל מי שחיפש היפ הופ בועט, נושך ומגיש חומרים חצופים ונושכניים, הרי שלהקת 'טוקיו גהגהגיי' ( Tokio Gegegay) סיפקה את הסחורה. אבל אז לא בטוח שכולם יכלו לקבל ולעכל את החומרים הגסים. 

Projet photographique et performatifProjet photographique et performatifבמסיבת העיתונאים ניסו לשכנע אותנו שהמילה האחרונה בתחום נמצאת אצל היפנים. שההיפ-הופ היפני מבוצע על ידי רקדנים יותר זריזים, יותר מיוחדים והם העתיד. לצורך ההוכחה הוזמנו שני יוצרים צרפתים נודעים לעבוד עם הרקדנים היפניים ובהם קאדר אטו וז'אן גלואה (Jann Gallois ). התוצאה- היפ הופ שמרני עם רקדנים אנרגטיים. אבל למעשה התכנסנו כדי לחזות בפרק השלישי בביצוע 'טוקיו גהגהגיי' בהובלתו של בחור בעל שביעות עצמית גבוהה ששמו המקצועי הוא 'מיקה' ( Mikey) והוא נודע כסלב המוכר מהטלוויזיה.

הוא התנאה בתרומתו לשיפור מעמדה של הקהילה הגאה והוא עצמו תמיד התפעל בתור ילד מתלמידות בית הספר בתלבושת אחידה, משאלת לב שהוא מממלא בגאון על הבמה לצד קבוצה של ארבע נשים שעיקר ביצועיהן התרכזו דווקא בענטוזים ופרצופים ייעודיים לצילומי רשת. אכן, את מרכיב החוצפה הוא מילא. את השאר הזמן הוא וחברותיו עסקו בהשתוללות חסרת פשר שרק כותרת כגון "קבלו מופע צבעוני  בסגנון פופ-מנגה, בורלסק פרובוקטיבי מרושל ועבודת מגה-קיטץ' סרת טעם או חוט שידרה", עשויה הייתה להכיל את אופייה של "היצירה".

עוד טרפת, אבל אפויה ביד אמן: 'איינס, צווי, דריי'

לצד להקת Gegegey  היו עוד מספר מופעים מוצלחים פחות ואולי זה לא דחוף להזכיר אותם או לפרט מדוע, בעיקר כי אחד מהם היה ברשימת המועדפים במהדורה הקודמת של הפסטיבל.

אבל לפעמים, עבודה פרועה דווקא שבמבט ראשון היא לא סדורה ולא מצפה שיעקבו אחרי חוט עלילתי נסתר שיפתור מרכיביה הנעלמים, היא תוצר של יד מכוונת, עם ניסיון של שנים וראש דייקן כמו שעון שוויצרי. מדובר במרטין צימרמן, (Martin Zimmerman) כוריאוגרף ומעצב שנולד בכפר פסטורלי בשוויץ. על הבמה שלושה פרפורמרים, ופסנתר כנף ומוסיקאי מוכשר בשם קולין ויון (Colin Vallon ). פניו התמימות, גופו הצנום ודיבורו המתון לא מתריעים על המנוע הפנימי הרוחש שבתוכו.

צפייה בעבודות קודמות שלו במרווי זמן גדולים, מגלה אמן בשל, בטוח בעצמו שבישל תיאטרון פיזי שניזון גם מתיאטרון האבסורד הספוג בסוריאליסטי, שואב מתוך אמנות הליצנות שמביאה לבמה וויצים פיסיים מצחיקים ללא סוף, לצד חומרים מורבידיים שרובצים בשכבות העמוקות, הנסתרות.

העבודה הנקראת 'איינס, צווי, דריי' ( 'אחת, שתיים, שלש' בגרמנית), שם שמעלה אסוציאציות מצמררות מההיסטוריה שלנו.  בינות חלקי סט מודולרי מסתובבות כמה דמויות ובהם מנהל מוזיאון המבקש לגייס תרומות למוסד, משרתת זקנה כפופת גב, פניה מזוקנים ולראשה כובע המשווה לה מראה של ארנב ארך אוזניים רטוב. האנפילאות שלרגליה גורמות לה להחליק כשהיא מנסה למלא את מטלותיה ועקב כך, היא מוצאת פתרונות הזויים שיעזרו לה לעבור בלי לשבור את הראש. הדמות השלישית היא צעיר גמיש בעל יכולות איש-גומי עם כפות רגליים של רקדן בלט. הוא גם זה שנדרש להתקפל לתיבת פיברגלאס קטנה ומוצע למרבה במחיר במכירה פומבית. התאור הנ'ל הוא דרך פשטנית לתאר את המתרחש שכולל לא מעט שמעברים בין ספק מציאות לעל-מציאות, דילוגים בין דמות אחת לשנייה באותו גוף ושלל דקויות פוליטיות מפוזרות בין השורות והפנית אור לסוגיות מגדר, ניצול כוח לרעה, שתלטנות וכניעה לשם הישרדות.

זה סוג של קומדיית מצבים, שילוב של ליצנות ותיאטרון חסר גבולות ובעיקר משמש כמנוף לשלושה מבצעים מוכשרים בטרוף:  טארק האלאבי  (Tarek Halabi), דמיטרי יורדה (, Dmitri Jourde ) ורומאו רונה (Romeu Runa  ).

ושני הנבחרים, המובחרים.

שני היוצרים שהשאירו חותם מעל ומעבר לכל השאר שנצפו במהלך השבוע, הם ג'וזף נאדז' (Josef Nadj ) ויואן בורז'ואה (Yoann Bourgeois ). בשנות השמונים הגיע נאדג' לראשונה לפסטיבל ישראל עם העבודה הקאנונית שלו 'ברווז נוסח פקין' ששמה אותו על המפה. באותן שנים השחקן/רקדן /פנטומימאי/ צלם/ פסל והיוצר אסף סביבו אנסמבל קטן של מבצעים ויצר רצף עבודות ששויכו לסוגה ייחודית בתחום תיאטרון המחול, אבל למעשה היו תלכיד של תיאטרון מחול עם תיאטרון פיסי שהתקיים בסביבה מעוצבת בקפדנות והושפע ממיתוסים והלכי רוח פיוטיים מחד וקודרניים מאידך. 

Projet photographique et performatifלימים נאדז' התקרב יותר ויותר למה שנקרא 'נון דאנס', יצירה מושגית. זכורה לי עבודה שלו בפסטיבל קאן לפני כעשור שהייתה מורכבת ממבנה ובו מבוך ועל הקירות היו מסכי וידאו ובהם צילומי וידאו של עורבים שנראו כתמונות סטילס. רק אם השתהית, ראיתי תנועה זעירה כמו עין ממצמצת, או הזזת ראש קלה.

בליון הוא העלה עבודה בבכורה עולמית- 'מנמוזין' (Mnemosyne ) שהוצגה בחלל דמוי חדר חושך, במרכזה של תערוכת צילומי סטילס שלו בשחור-לבן. משך המופע הוא 20 דקות ובו רק 18 מושבים. הוא נכנס לחדר עטוף בתכריכים לבנים שכיסו את פניו וידיו ומעליהם לבש חליפה שחורה. הוא יצא ובא פעמים אחדות. לעיתים מלמל משהו. לרב הוא נכנס עם חפץ בידיו. לעתים הייתה זו בובה בדמותו, חתול חנוט בתכריכים, צפרדע מיובשת. המקום צר והוא מיעט להתנועע ללא צורך. עם זאת הקרין אינטנסיביות עצומה שמילאה את החלל במתח גבוה.

לאורך כל השנים מאז עזב את יגוסלביה , (היום-סרביה) הוא תמיד התקיים בערוץ אמנותי אינדיווידואלי, ייחודי ומקורי. השנים לא הקהו את כישוריו ונראה שהוא רק ממשיך לחקור ולהעמיק את יצירתו יוצאת הדופן. .

העבודה המצוינת של יואן בורז'ואה – Histoires Naturales קיימה את הבכורה העולמית בליון, בתוך חלל גדול שהיה בעבר הקומה העיקרית במוזיאון Guimet  . המוזיאון נסגר לפני עשור וכעת הוא עובר שיפוץ מסיבי ומתעתד להיות מרכז מחול חדש. בורז'ואה, שחקן/אקרובט/ רקדו וג'נגלר יצר את העבודה הנוכחית במיוחד לחלל הכניסה רחב הידיים של המוזיאון. העבודה תוכננה לנתונים ולמימדים הפיסיים של החלל העומד ריק בינתיים עד סוף השיפוצים המתוכננים.  במספר מקומות במרחב נבנו בנפרד מספר מוקדים שבהם הוקם סט ייעודי , כל אחד שונה מהשני ומשמש לסצנה ייחודית ושונה מהשאר. זה כלל מגלשה רחבה ומאד תלולה מהקומה העליונה לרצפת הקומה המרכזית שעליה נפלו ב'טעות'  חברי התזמורת  שניגנו בגלריה העליונה. במוקד אחר היה סט מדרגות עץ ולצידן טרמפולינה אדירה. באזור הקדמי הסתובבה במת עץ על ציר ועליה זוג רקדנים שהתמודדו עם ההתמודדות עם הכוח הצנטרופוגלי.

זוג אחר עבר הרפתקה מורכבת עוד יותר כשהוא נמצא על במה גבוהה ועליה שולחן ושני כיסאות. הבמה מורכבת אף היא על ציר, אלא שהפעם היא לא יציבה ועלולה לנטות לכל כיוון ברגע שאחד מהמשתתפים זז מעט ללא תגובה מידית של שותפו שאמור לייצב את הבמה, לפני שהם והסט נופלים.

המרהיב מכל היה המופע סביב טנק מים צילינדרי ושקוף. הקהל החל לרחוש מסקרנות ואז כמעט קפא כאשר מנוף הרים את אחת הרקדניות מעלה והוריד אותה ישר לתוך המיכל. היא צללה פנימה וביצעה את הכוריאוגרפיה מתחת למים דקות ארוכות כשהיא צפה מעלה  כדי לאגור אויר.

היו אלה רגעים מענגים ומרגשים כשיופי נשגב התמזג עם תחושת פחד וחרדה.

בורז'ואה , (37) יוצר מזה כעשור עבודות המשלבות אקרובטיקה, קרקס ומחול עכשווי, תוצר של חקר מתמשך הבודק את גבולות השיהוי ( suspension ) ואתגור כוח הכבידה, כנקודות מוצא ליצירה. הטכניקה והמכניקה הם מרכיבים בעלי נוכחות משמעותית מרשימה, אך אין הם היעד הסופי. זה מוגדר על ידי הפרפורמרים ומה שהם מביאים לביצוע ולאינטראקציות המתקיימות ביניהם. התנאים מביאים להיווצרות אחווה מבוססת על אמון, כאשר הבטחון הפיסי שלך תלוי  בקשב של הפרטנר מולך.

זו הצומת  בה האמנות נוגעת במקום רגיש ועמוק.

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *