'Plan to take time off from myself. Calculating the costs'. – creator/participant – Oryan Yohanan, performer/co-creator- Idit Herman. At Klipa 37, August 30

צילום: באדיבות יח'צ

הקדמה

 

" רגע לפני שהוא מת, כשהבנתי מה הולך לקרות, קפאתי. הכל המשיך לזוז סביבי כמו במציאות מדומה. אבל לא יכולתי לעשות כלום"

עידית הרמן עומדת  על הבמה בעיניים פעורות  לרווחה מול הקהל, לבושה בשמלת קוקטיל אדומה, דהויה, ברגליים יחפות ושיער מעוצב פרוע. היא מתארת את הרגע שבעלה ושותפה לדרך, דמיטרי טולפנוב, נפטר במהלך סיור להקת 'קליפה' בחו'ל לפני כשלש וחצי שנים. "הרגשתי כאילו אני נופלת לתוך ריק".

הרמן, פרפורמרית מנוסה ואישה חזקה, המשיכה בניהול הלהקה, דאגה היטב להישרדותה ויזמה לא מעט פעילויות חדשות ולאחרונה אף הרחיבה באופן ניכר את העשייה ב'קליפה', שכיום מתנהלת בשני אתרים שונים בתל אביב; ברחוב הרכבת ולאחרונה גם בבנין משופץ ברחוב הרב קוק תחת הכותרת 'קליפה 37'.

עם זאת, היא אומרת, התקשתה לחזור להופיע וליצור בעצמה מאז מותו של טולפנוב, עד שאורין יוחנן, חברה, רקדנית נודעת ובשנים האחרונות גם כוריאוגרפית  מתהווה, עודדה את הרמן לחזור לפעילות יצירתית והשתיים  הפכו שותפות ליצירה: 'מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות'.

יוחנן, הצעירה מבין השתיים, מצאה ב'קליפה' מקום מכיל לעבודה עצמאית וזכתה לעידוד ותמיכה מהרמן המנוסה. יש לה נוכחות בימתית והיא מושכת לא מעט תשומת לב בזכות יכולותיה. עכשיו, יוחנן לקחה צעד לאחור והיא מגלמת תפקיד משני בסיפור האוטוביוגרפי של הרמן. פה, הן החליפו תפקידים.  הזרקור על הרמן ויוחנן בתפקיד תומך ומגונן שנמצא שם כדי לתפוס את הרמן אם תמעד ותתפרק. הקושי במצבה של הרמן אינו רק חלק משלבי עיבוד האבל על ה'ריק', מרכיב החוסר של חלק ממה שהיה שלם במציאות שלה, אלא אף ההבנה שתפיסת העתיד, שליטה בו ומשמעותו השתנתו.

 

בחזרה להתחלה

במהלך מחושב היטב, הכניסה לאולם חושפת עיצוב חלל מפתיע, מבריק ואפקטיבי ביותר. הבמה מכוסה ביריעות שקופות למחצה של ניילון בועות, חומר אריזה  יעיל שמכונה 'פצפצים'.  גם הכיסאות, הספסלים וכריות הישיבה מכוסים בפיסות מהחומר. במובן הפיסי, קל לשוות לו זוהר וברק באמצעות התאורה. במקביל, מעצם נוכחותן ברור מה הן מסמלות. אלה יריעות אריזה שמיועדות להגן על המוצר משבירה ונזק בשלבי שינוע, דהיינו בעת מעבר ממקום למקום. החומר המוכר והנפוץ משליך משמעות אפריורית בנקל, מעצם נוכחותו ושלל האסוציאציות הכרוכות בתכונותיו.

קשה לחשוב על אמצעי חיצוני אחר שהוא כה נגיש, גמיש, שניתן לשנות את פניו ולהתאים אותו לשלל תפקודים ושימושים, ואכן יוחנן  והרמן ניצלו אותו עד לבועת האוויר האחרונה.

עם הכניסה, רואים את יוחנן ושבת בשמאל הבמה ליד שולחן קטן ונראה כאילו היא תופרת חלקי יריעות על ברכיה. בצד השני, גליל היריעות העבה כחבית, משלים קומפוזיציה תלת ממדית בנוכחותו הורטיקלית.

במהלך הערב ישמש החומר המתמסר לחיזוק ושיקוף הלכי רוח, יעצים תחושות וישמש לתמיכה, להגנה, למקום מחבוא, לנחמה. כשהרמן נעטפת בשכבות ממנו סביב גופה הקורס, היא נדמית לפקעת-ענק שבה הפרפר יכול לעבור את כל גלגולי צמיחתו עד שיהיה מוכן לצאת ולהביט נכוחה במציאות.                

דימוי הפקעת מבטא ומדגיש רבים מרכיבי התוכן החשובים של הערב- לאפשר להרמן סביבה מוגנת, שהיא הבמה שבה היא יכולה לנסות לייצר חשיפה פנימית בתהליך ריפוי וחיזוק אישי, כדי להתרחק מאותו 'ריק' המסמל את תוצאות השבר.

על הבמה, המילים הנאמרות בגוף ראשון עוברות הליך דמוי סינון בדרך החוצצת בין 'הקיר הרביעי' השקוף של הבמה, שמפריד בין המציאות ו'סיפור המציאות'. תמיד נראה את הגוף המבצע- חשוף ככל שיהיה- כייצוג הפרסונה הבימתית ואין לבלבל בינו לבין האדם עצמו.

במרבית הדרך מקיימת הרמן סידרה של מונולוגים. מעת לעת, יוחנן מנחה אותה בשאלות שיאפשרו לה לדייק יותר את ביטוי תחושותיה. הדיאלוג מזכיר יחסים של מפגש טיפולי, שבו יחסי הכוח עוברים שינוי.

בשלב מאוחר של הערב, חל שינוי חד סגנוני ותוכני חריף, ללא הכנה מוקדמת. יוחנן שעד לשלב זה דמותה הייתה שקולה, זקופה ומרצינה בתפקיד התומכת, המחזקת והמגוננת של הרמן  עוברת לקדמת הבמה.

היא מעידה שאף היא מתמודדת עם 'ריק' משלה. מוחה מלא בשלל תנועות ותנוחות שעוברות כל הזמן קיטלוג ואירגון ובאחת, היא מתחילה להדגים ולהסביר  ברצף ושצף משפטי תנועה ממקורות שונים. היא מפתיעה ושובה בהפתעה את לבם של מי מבין הצופים שלא היה לו מושג איזו רקדנית נהדרת שהיא ומשמחת את כולם באינטרמצו הבלתי צפוי במהלך הערב.        

הבעיה, אומרת יוחנן, היא שהתנועות המתרוצצות במוחה אינן מוקרנות החוצה ואילו אלה שהיא מבצעת בפועל, מותירו אותה ריקה מבפנים.

למען הסדר הטוב, יש לזכור שיש 'יציאות' , שבירות רצף סיגנוני מהשביל הראשי בנסיבות שונות, שמתעכלות טוב יותר כשהן נטועות באיזה קונטקסט. לדוגמה, מערכת-משנה שבו הרמן מבקשת מהקהל לאחוז ביריעה האישית של מושבו ולשתף את הנוכחים בבעיה אישית והיא בשיטה האמינה של  'הקוראת בקפה' תציע עזרה. כל זה נעשה בקריצה כמובן.

קשה יותר לתאר עיבוד של טרגדיה קלאסית שבו אחת הדמויות פוצחת במופע 'סטנד אפ' ספונטני ללא הקשר לחלוטין.  אבל בתרבויות שונות יש מקום לפרק שונה בתכלית מהמהלך המרכזי. זה קורה, לדוגמא במחזות "נו" קלאסיים בתיאטרון היפני המסורתי שבו במופע המרכזי המתמשך עד מאד, משולבות מערכות קומיות שלמות הנקראות 'קיוגן'.

היה טוב לראות את עידית הרמן שוב על הבמה, חזקה מתמיד ומלאת מוטיבציה. כמובן שתענוג, כתמיד, לראות את אורין יוחנן, רקדנית נהדרת ויוצרת מעניינת, אלא שהעמדת ה'ריק' שלה מול ה'ריק' עליו מדברת הרמן היה בעייתי ולא ממש פתור מבחינה דרמטורגית, מה גם שהוא הותיר את הדמות המרכזית בצל ללא מעש דקות ארוכות.

עם זאת, הייתה זאת עבודה מלאת יופי, שהושקעו בה הרבה כישרון, דמיון, חשיבה מקורית, הומור חכם מלא בכנות אנושית. היה בה אות פתיחה מבטיח לבית החדש, השני, של 'קליפה'.