Niv Sheinfeld and Oren Laor- 'The Third Dance', at Tmuna, August 2

צילום: אפרת מזור

   הצלחה בדרך

ההצלחה המפתיעה של היוצרים/מבצעים  בני הזוג ניב שיינפלד ואורן לאור בעבודתם הקודמת 'דירת שני חדרים', הייתה פנומנלית. היה זה עיבוד מחדש של עבודה בעלת אותו שם מסוף שנות השמונים של ליאת דרור וניר בן גל שהייתה יצירה קאנונית על רקע תקופתה. לא זכורות לי הרבה יצירות של יוצרים עצמאיים – שבעבר עבדו בנישה הפרינג'ית- ועבודתם התגלתה שלושה עשורים אחר כך, כחומר סופר-רלוונטי, חי ותוסס.  אם כי ראוי לזכור כי זו עבודה שנתפסה כבר אז, בזמן אמת, כיצירה חשובה שתהווה נקודת עוגן מרכזית בעולם המחול הישראלי החוץ-ממוסד, שאת שיעור פריחתו לא היה ניתן לצפות מראש.

דרור ובן גל קצרו את פירות ההצלחה ובעקבות זכייתם בתחרות הבניולה, הם זכו לרקוד על כמה במות חשובות באירופה ופתחו צוהר לעולם כמעט בלתי מושג בימים ההם.

אל להקתם הלא גדולה הצטרף, רקדן צעיר כמה שנים- אם אינני טועה מדובר בחמש שנים- אחרי 'דירת שני חדרים' ושמו ניב שיינפלד. הפרויקט הלפני אחרון שלו ושל שותפו אורן לאור היה עיבוד מחדש של אותה 'דירת שני חדרים'. והנה, שיינפלד ולאור שבו אל אותו מעיין ויצרו גרסה מעובדת של 'הריקוד השלישי' של דרור ובן גל ( 1990).

יש סיכוי גבוה שגם העבודה הנוכחית תזכה לקצור הצלחה כקודמתה.

אני מאמינה שההחלטה לחזור על ההצלחה הקודמת של עיבוד יצירה ישנה של דרור ובן גל היא לא רק ניסיון לשחזר את התגובות המצוינות שקיבלו ל'דירת שני חדרים' , אלא שיש משהו בחומרים של דרור-בן גל שנתמכו במקום עמוק בחייהם המשותפים של שני היוצרים המקוריים שהדהד אצל שיינפלד ולאור.

יש דמיון מסוים בין שתי העבודות הללו של שיינפלד לאור. לא רק בתפיסה המבנית שלהם- אם כי היא פרומה בהרבה מהגריד הקשיח של 'דירת שני חדרים'- , אלא גם בשפת התנועה שמקורה כנראה בשנים המשמעותיות שבהן שיינפלד רקד בלהקתם של דרור ובן גל. אלה הצעדים הקצביים הארוכים, השימוש בתנועה רפטטיבית של הידיים שנכנסה באותן שנים למחזור הדם של המחול הישראלי ישירות, בהשפעת המחול הניאו-אקספרסיבי של פינה באוש.

החדש של ניב-אורן

 

תוך דקות ספורות אל לבו של 'הריקוד השלישי', הסתמנה זו כעבודה חדה, מרתקת  יפהפייה ובעלת תוקף. עבודה  שעומדת כמובן בפני עצמה. גם אם  רגליה נוגעות במסגרת יסוד קודמת, הרי כל הנראה לעין מעובד ומוכל עד הסוף  על ידי שני היוצרים המחדשים.

בעיקרון הדואו שיינפלד-לאור נשארו בנישה שלהם שאותה הם מגדירים כהלחם של מחול עכשווי, תיאטרון פיזי ופרפורמנס. במהלך הזמן הכילו עבודותיהם כמה וכמה מאפיינים אישיים שנתנו לעבודת הגוף צביון משלהם. נדמה שבעבודה הזו נמתחו הגבולות והתרחב אוצר הביטויים הפיזיים ושפתם התעשרה וקיבלה מורכבות וזרימה חדשה. למען האמת, שיינפלד הפתיעה באנרגיה חדשה ובגיוון מאתגר טרי.

הוחשה גלישת אנרגיה מהבמה החוצה אל עבר הקהל שהקיף את במת 'תמונע' מארבע צדדיה. הפעם בלטה  לי העובדה שכששני המבצעים מדייקים את המקצבים באוניסונו, הם יחד, אבל לא במובן המשובט, אלא כשני אינדיבידואלים שלא בחרו במיצוע היכולות והמאפיינים האישיים, אלא קיבלו את השונה כנתון. לכל פסיעה של שיינפלד  מתלווה תגובת אדווה של הגוף מעבר לביצוע צעד נתון. שיינפלד בא ממחול ואורן בא מתיאטרון. החוזקות שלו נמצאות במקום אחר ומקבלות ביטוי במקומות רבים אחרים. מאידך, הקשב המלא של איש לרעהו לא מרפה לשנייה. גם כשהם עם הגב אחד לשני, יש הרגשה שנשמר קשר של 'ראיה' חושית-טקטלית, שאליה כיוון בזמנו אמאגאטסו, מיסד להקת הבוטו 'סנקאי ג'וקו' בעת שניהל סדנא בביקורו הראשון בארץ.

'הריקוד השלישי'  כמו 'דירת שני חדרים' שלהם, משתמש לא מעט בחומרים אישיים מחיי היומיום ומעבד אותם, מעביר אותם דרך כמה וכמה פילטרים ומוציא תוצר בימתי-אמנותי שבו נותרה תמצית המציאות שמתבלת את החומרים האמנותיים. אחד מהם נובע מאימוץ קלישאות רומנטיות שנודדות בין אימוצן כלשונן לבין שימוש שמאתגר אותן בהיסט של הקשר.

מבין כמה דוגמאות אציין בודדות ובולטות ובהן הרגע שבו השניים מתקרבים זה אל זה, מתחבקים ורוקדים סלאו צמוד. אותה תמונתה חוזרת לקראת הסוף אך הפעם השניים ערומים . הסלאו זהה. האימפקט לגמרי לא.

את העבודה מלווה מרבית הערב המוסיקה של גוסטב מאהלר ששולחת שלל אסוציאציות של מקומות ומשטרים אחרים, חברה שונה, אוירה זרה. זו בהחלט בחירה עם תפקיד מסוים. בשלב מסוים מתחוללת תת-סצנה שבה השניים רעבים לביטויי אהבה וורבליים , על כל הבנאליות בדבר, אבל מתקשים לבטא את מילת המפתח, במקום זה הם ממלמלים קלישאות. כשאורן, שהעלה רמקולים ונגן תקליטים זעיר מעלה שיר של אלטון ג'ון  וכך הפופ מכסה על מאהלר, הוא שר את מילות האהבה בקול רם, במעין אקט של שחרור באמצעות גיבוי דמוי קריוקי. עוד מחווה רומנטי מתהפך מול הפנים.

משלב מוקדם מעלה לאור לבמה סל קלוע עמוס בפרחים טריים, כאקט אולטרה רומנטי, אך לא מגיש אותו כצפוי לבן זוגו, אלא מניח אותו במרכז הבמה. במהלך הערב ישנה הסל מקום  ותפקידו לא ישוער.

בעוד שיינפלד מפרק את הזר ומניח את הפרחים ברב מחשבה על פני כל הבמה, מתחיל לאור לצוד כל גבעול ולפרק את עלי הכותרת בחבטה קולנית על הבמה. בלית ברירה שיינפלד נגרר לסצנת גריסת כל היופי  הזה ושניהם מפזרים את עלי הכותרת לכל כיוון. מהאקט האלים נוצר שטיח צבעוני מטפורי לא צפוי, מרהיב וזוהר.

ולסיום:

עם עומק כביר של אינטימיות, פורסים היוצרים/מבצעים בעבודה שכבות שכבות של חומרים אישיים, רגישים, אמיצים וחושפניים באופן מעודן וברגישות יוצאת דופן. חומרים אלה, כך נדמה, מחזקים את שיתוף הפעולה המרגש בין שני המבצעים, שני בני הזוג. אופן הצגת הנושאים בכל אחת מהדיסציפלינות שדרכן היוצרים מבטאים מחשבות ורגשות נעשה בדרך שנוגעת בנימי המתבונן ומעטירות עליו יופי רב ואהבה.

'הריקוד השלישי' היא יצירה אינטליגנטית במובן השכלתני ובמובן הרגשי , לכן היא מלאת יופי ותובנות מרגשות. זו יצירה שבאה מאהבה והולכת מעבר לה.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *