ענת גריגוריו- The Tragedy of Being.. אולם 'ענבל', 24 ביולי.

צילום: אפרת מזור

את תכניתה החדשה מכנה ענת גריגוריו 'מונודרמה לרקדנית ברוח קומית-טראגית…שמביאה את הפרדוקס כתשתית בסיסית להוויה הקיומית.'

יצירתה 'הטרגדיה שבלהיות' ( תרגום השם המוצע בדף התכנייה), משמר את טעם הגריסה החצצית הנדרשת בתיאור שמה ואופייה של העבודה.

על הבמה פותחות לקהל של ספק מחול, ספק פרפורמנס, עם יותר מקמצוץ סטנד-אפ שתי אמזונות מרשימות כלהקת ליווי  ויותר. סוניה ג'ייקוב על הסקסופון  ואור סיני בקונטרה בס מנגנות נאמבר ג'אז קצבי שסוחף את הגוף להגיב והנה, מהקהל פורצת לבמה דרך האולם גריגוריו, פצצת אנרגיה, שמאלתרת שלל נענועים ותיזוזים וחיוך פתוח ענק.   

העבודה נעה הלוך ושוב בין כמה וכמה סוגות . היא מתחילה בריקוד חופשי, חושני-מחויך, ומשם עוברת לפניה ישירה לקהל תוך ניסיון לנעול מבט על מישהו ספציפי שאליו היא פונה בדברים, כמו שרבים מאמני הסטנד-אפ נוהגים לעשות. היא מתחילה בנימה רכה: מה את היית עושה? ואז מטיחה שורת שאלות מהקל אל הכבד והטון מתחיל להיות רציני יותר והשאלות חודרניות ועוסקות בשאלות אישיות רגישות של זהות לאומית או סוגיות מגדר מפורטות ביותר.

אבל גריגוריו לא באמת הולכת עד הסוף. היא לא מנסה לחולל שערוריות וקצב השאלות גם לא מאפשר לה לדרוש תשובה מהאדם בקהל שאליו מופנית השאלה.

המקצב של השאלות מתקרב לראפ, וגם אם השאלות נפיצות, החיוכים שמפציעים מנמיכים את רמת התעוזה, מה גם שגריגוריו יודעת איפה גבולות הגזרה שלה. היא לא מבקשת להתעמת, לא לוחצת, היא באה לבדר והשאלות מכוונות לתבל ולפלפל מעט את החומרים בלי לעבור את הגבול.

עובדה, שבין האופציות לברר את השאלות כמו את דתייה, את חרדית, את לסבית, את ערביה, שכביכול מנסות לקבל תגובה שוללת או מאשרת, לא מתגנבות שאלות העוסקות בחומרים דליקים יותר פוליטית, כמו BDS, כיבוש, שוברים שתיקה, ביבי נתניהו.

זה משחק בסטנד-אפ חביב, בטונים ידידותיים ובחיוכים שמתגנבים עצמאית ומנטרלים גבולות מחושמלים בפוטנציה. זה ערב שבא לחלוק חיוכים בין הבמה לאולם.  

לא במקרה מציינת גריגוריו בדף הערב כי התפיסה של 'ערב מחול ופרפורמנס בשילוב מוסיקה חיה' שאב השראתו מתוכניות אירוח בטלוויזיה האמריקאית. שם התפתחה סוגה פופולרית בטלוויזיה שמזווגת לערב אמן-רקדן- ליצן עם תזמורת אינטימית, כמה סלברטאים מהמסך אוו המטבח הפוליטי שמחליפים שנינויות בינם לבין המנחה. זו סוגה  מצליחה כבר עשרות עוד מימי ג'וני קרסון האגדי ויורשיו. למוביל הערב חייבת להיות כריזמה אישית שמאפשר לה גם להתחצף עלל גבול הנועז וגם להביע כנות ואמפתיה ולהישאר בקונצנסוס. גם כאן, גריגוריו עושה את זה בחן עצום ברגעים היומיומיים, ולא פחות, במעבר חד, למוד גלאם במינימום מאמץ, כמו קרסון. 

גריגוריו, חיית במה מיומנת להפליא, מיטיבה לדעת את החוזקות שלה. היא משלבת אותם תוך מודעות גבוהה ליכולות הפיסיות שלה, לטווח יכולות ההבעה, לרוח המשחקית, השובבית, הכובשת שלה שמאפשרת לה לקפץ בין הסוגות בקלילות ולהשתלב בעבודה עם שתי הנגניות המקסימות הששות לצאת מעט מתוך הקופסה המגדירה את תפקידן המסורתי, כמלוות.

כמובן שיש עוד מקום לחדד את המסרים ולהדק את החלקים תלויי התנועה וכן להגדיר את תפקיד התכנים לא רק במילים יפות בתכנייה, דבר שיאפשר לה למתוח ולדייק יותר את אמצעי הביצוע והמבע..

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *