"בזמן שהגחליליות נעלמות". כוריאוגרפיה: מור שני. ביצוע: 'תיאטרון מחול ענבל'. סוזן דלל, 5/7/1

צילום: אפרת מזור

  הקדמה

 

בחירת השם 'בזמן שהגחליליות נעלמות' התגלה כבחירה מאד מוצלחת שמכילה כמה וכמה הקשרים מעניינים לכשעצמם. מור שני מצטט בדף התכנייה משפטים ספורים מתוך 'הישרדות הגחליליות' של ז'ורז' דידי הוברמן, ממנו שאב את השם והדימוי שדידי-הוברמן הפילוסוף וההיסטוריון של האמנות אימץ בעקבות מאורות קודמים.

בעקבות צאתו לאור של תרגום היצירה הישרדות הגחליליות,נכתבו כמה מאמרים מעניינים ואצטט כמה משפטים שהתפרסמו של פרופ' חגי כנען שכותב בין השאר כי ז׳ורז׳ דידי־הוברמן מתחקה אחר דימוי פואטי־אקולוגי, 'אור הגחליליות', המוביל אותו, דרך הגותם של פאזוליני, וולטר בנימין, היידגר ואגמבן לשאלה מרכזית אחת: האם בתקופתנו הקודרת ניתן למצוא מקור של אור, ולו רק מרצד ולילי, שיוכל לשחרר אותנו  מהפסימיזם שדבק במחשבה הביקורתית בת־זמננו.

 

מור שני, המנהל האמנותי של להקת תיאטרון ענבל המחודשת, מבקש בעבודה זו , כפי שניסח בעמוד התכנייה, לדמיין מחדש את יצירתה של שרה לוי-תנאי ואת שפתה הכוריאוגרפית הייחודית, בקונטקסט תרבותי-עכשווי, בו המקומי, העממי והמינורי מושלכים אל כור היתוך של האחדה גלובלית ונעלמים באורו המסנוור של עידן הצריכה. "שהוא אינו אלא מטאפורה של אנושיות בצמצומה לכוחה הבסיסי ביותר- היכולת לאותת לנו בחשיכה."

 

העבודה הוזמנה על ידי 'פסטיבל ישראל השנה שביקשו ממור שני יצירה שתתמודד עם מורשת 'ענבל' ההיסטורית כפי שטבעה אותה הכוריאוגרפית ומוסיקאית שרה לוי-תנאי מייסדת 'ענבל' .

זאת בעקבות העניין שעוררה עבודה קודמת ל'ענבל'- 'ריקוד פשוט' שעסק בגדול בשימור פולקלור במבט עכשווי.

 

 

 על דעיכת אורן של הגחליליות ממחוזות ילדותנו ועל היעלמותה של  'ענבל' ההיסטורית במקביל לעלייתו של שדה המחול המקומי.  

 

 

במציאות, אורן הנדלק וכבה של הגחליליות, המשתייכות למשפחה רחבה יותר בטבע, משמש להם כאיתות שהם מחפשים בני זוג להזדווגות.  היעלמותן של הגחליליות שנהגו להעלות מופע אורות מהבהבים בחצר ביתי בעבר, הדירו רגליהן הקטנטנות מהחצר והסברות קשורות בעיקר לגורמים אקולוגיים; ריסוס והדברה כימית, קיצוץ וקטיעת שטחי המחייה שלהן, מאחר והחיפושיות הללו לא יודעות לעוף, שינוי התאורה העירונית, או ביתר דיוק התרחבות תופעת 'זיהום אור' , כל אלה הצליחו להפוך אותן לגזע על סף היכחדות מבחינתנו ואיזכורן מכונן נוסטלגיה.

 

גחלילית מסמלת עבורנו את ימי התום המדומיין של מבט ילדי על עולמו.

שרה לוי תנאי ולהקת 'ענבל' הצליחה לרתק בעבר קהלים גם בארצות רחוקות בשל אותו מבט נוסטלגי ילדי על עבר מדומיין אקזוטי. לוי-תנאי  הצליחה להציע חיבור בין האותנטי/טבעי וטהור/ ילידי/כנעני  שמחבר את המציאות בהווה לימי קדם מנקודת מבט רומנטית במובן האירופאי האוריינטליסטי של המילה.

קל יותר לראות את כישרונה ושלל כישוריה של  האישיות הכריזמטית הקורנת של לוי-תנאי שהצליחה בעיקר בשנות החמישים של המאה הקודמת לבסס את  'ענבל' כלהקה שהביאה לקהלה מסע בזמן אל עידן 'גינת אגוז' מ'שיר השירים' מחד, ואל 'חתונה תימנית' מועצמת מחצרות תימן.

 

ממעמד של להקת מחול בכירה לפני כשבעה עשורים שהביאה לבמה שפת תנועה תיאטרלית ייחודית, התערער מעמדה של 'ענבל' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא  משלל סיבות, חלקן לא תלויות בניהולה. בעיקר היא לא הצליחה בזמן אמת לשמר רלוונטיות אמנותית  ורצף יצירתי מתמשך שירים אותה מתדמיתה הפולקלוריסטית. מאידך, ההכרה בייחודה וחשיבותה של 'ענבל' ושרה לוי-תנאי במסגרת תולדות המחול בישראל, רק האמירה. זאת לאור עשרות מאמרים, כתבות, מחקרים, ספרים ואף הסרט 'ברגליים יחפות' שביימתי לפני שנות דור. אלה לא מנעו את סילוקה של לוי-תנאי מניהול  הלהקה באופן בוטה בתחילת שנות התשעים.

 

 

על נצנוצים ומגדנות ב'גחליליות' 

 

ראשית יש לומר כי המחול שיצר מור שני מרתק וגדוש מגדנות צורניות למכביר, רובם מדיפים ארומה ענבלית שזוכה לתגובה ערבה לחיכם גם של מי שלא ידע את לוי-תנאי.

לשמחתי, שני לא שקע עמוק מדי בניסיון להמציא את' ענבל' מחדש, או לסלול דרך להחייאתה של המנוחה.

הוא נקט בליקוט מרכיבים שהלמו את החזון האמנותי שלו, בשפתו הוא. הציטוטים מעבודותיה של לוי-תנאי הוסיפו פיקנטריה למרכיבים המקוריים והמייחדים את היצירה הזו.  הוא לא בא לעורר את המתים מרבצם וטוב ונכון שהניח להם לנוח על משכבם בשלום.

 

 האם שרה לוי-תנאי הייתה אוהבת את מה שהוא עשה?

 

בוודאות לא. היא הייתה מתעלפת, מתנשמת, משתעלת, נשנקת כמו שעשתה בזמן הצילומים של הסרט 'ברגליים יחפות' . אחינועם ניני שרה לה על הסט את גרסתה המדהימה לשיר הילדים שלוי הלחינה-'אל גינת אגוז', וכמעט 'הרגה' אותה.

-במאמר מוסגר אוסיף שהקטע המחולי , דואט, שיצרה לוי-תנאי למנגינה הזו שהלחינה, היה ללא ספק אחת מפסגות הישגיה הכוריאוגרפיים והמוסיקליים. לטעמי.

לוי-תנאי לא הייתה מוכנה לקבל שנייה מתוך השירה מורכבת יותר של אחינועם ניני ואמרה בעודה מנופפת בידיה להשיב רוחה: זה לא השיר הקטן, הצנוע שלי. צודקת. זה לא היה . אבל יופיו כיבד את לוי-תנאי ואיש את חשיבותה.

 

מור שני הצליח כאן ליצור עבודה אישית בעלת מאפיינים מקוריים והשתמש בעיטורים של מחוות ותנועות שאפיינו את ריקודי ענבל ונמצאים בחלקם ישירות גם במחול האתני התימני המקורי. לוי -תנאי דלתה אותם מתוך התבוננות ברקדניה המקוריים  שהיו חסרי הכשרה מקצועית כלשהי, אך הכירו את מורשתם והם שבתחילת דרכם המשותפת לימדו אותה את צעדי המחול התימני – שאותו לא הכירה מיד ראשונה- במהלך העבודה.

 

המתווה שיזמו ב'פסטיבל ישראל' קודם שפנו למור שני, מזכיר מאד את התפיסה המרכזית של  פרויקט 'בעקבות' שיזמו במפעל הפיס ובו פנו לכוריאוגרפים  ליצור עבודה מקורית בהשפעה של יוצר/ת ישראלית מדור קודם. מעניין היה לראות כמה ההנחיה הזו אינה פשוטה משלל סיבות. 'גחליליות', במבחן התוצאה, היא דוגמא מאד נבונה ומרשימה לקונספט.

 

על הבמה התגלתה קבוצה של שמונה רקדנים טובים ובעלי נוכחות אישית ברורה והם שמרכיבים היום את השלב הנוכחי בניסיון לבסס תיאטרון מחול ענבל חדש. כולם נראו מגויסים במאה אחוז לפרויקט והצליחו ליצור דינמיקה שאינה מובנת מאליה.

ההישג החשוב של שני הוא ביצירת עבודת מחול שכוחה גדול מסך מרכיביה, ובשורה התחתונה נראה שעמד בכל האתגרים שניסח בתחילת הדרך והחשוב שבהם הוא יצירת מחול שעומד בפני עצמו גם ללא ה'אני מאמין' שמנוסח בדף התכנייה. מחול רלוונטי למקום ולזמן שמזמן חוויה בעלת ייחוד שבולטת בה במיוחד רגישות לתחביר משפטי התנועה. פראזות שבהם תפיסת הזמן מותירה מקום להבלחת השתהות שהיא פריבילגיה של יוצר שיודע היטב מה הוא עושה.

גישה דומה באה לביטוי גם במספר מעמדים קבוצתיים מתמשכים שבהם יש משחק מרתק של שינויי עוצמה ודינמיקה במקביל לביטוי בימתי צורני בקומפוזיציות המתפרקות ומתחברות כמו סערת עננים..אחרי מספר 'סערות' לקראת הסוף במיוחד, הוריאציות מתגלות כמטמורפוזות שכבר מסמנות מתווה אמנותי.

לקסיקון התנועות של מור שואב מסקאלה רחבה ושקולה, שאינה מראה מאמץ ולא מתהדרת ועם זאת, הרקדנים מצליחים להפתיע מעת לעת בביצועים לא שגורים.

בעבודה מרתקת זו הוכיח מור שני שהוא יוצר מוכשר ביותר, אינטליגנטי ובעל מגע ייחודי ומקורי. אני סקרנית לראות את עבודתו הבאה.

 

עכשיו כל שנותר הוא לחכות ולראות אם  התמיכה המוסדית תאפשר לגרעין תיאטרון המחול 'ענבל' לקבל מספיק חמצן כדי לפתח להקה בעלת תוקף מתמשך.

 

שאלה כבדה יותר היא האם ימצא מנהל אמנותי שיוכל למצוא עניין וקרקע פורייה במורשת הענבלית כדי לעסוק בה לאורך זמן.

 

יש גם בעיתיות רבה בתכתיב דרך אמנותית שיוזמתו באה מגוף תמיכה ממסדי שלא מן הנמנע כי אחד המניעים שלו הוא פוליטי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *