Batsheva Dance Company- Canine Jaunatre 3, chor.: Marlene Monteiro Freitas. Israel Festival, Jerusalem. May 31

.

צילום: באדיבות להקת 'בת-שבע'

 

מדובר במפגש לא מובן מאליו. מפגש בין שתי גישות למחול שונות בתכלית, מפגש של דורות שונים, תרבויות, של שני אנשים כריזמטיים. מצד אחד נהרין שכבר כבש לו מקום מכובד בזירה הבינלאומית וזכה להכרה והוקרה ומרלן מונטרו-פריטאס ילידת קאפו ורדה וגרה בליסבון שהיא נציגה של הדור הבא. יוצרת מקורית ומוערכת שפניה קדימה ומעלה. קשה היה לנבא מה יצא ממפגש הניגודים המתוכנן. ראינו בעבר שיש לה עולם דמיון עשיר ולא מעט פרוע. אנרגיות גבוהות ויכולת לברוא באמצעים לא מסובכים של low tech, מצבים מורכבים ולחבר פרגמנטים שונים לכדי תלכיד בעל אופי משלו, אבל תמיד על גבול סוריאליסטי, פרוע, שמבטא תמונת עולם ביקום מקביל.

נהרין לקח צעד נועז בהזמינו את מונטרו-פרוטאס להעלות ערב שלם ל'בת-שבע'. עד עכשיו זכו רק יוצרים בודדים מחוץ ללהקה בהזדמנות ליצור עבור הלהקה הבוגרת. לאחרונה הלהקה הצעירה, האנסמבל ביצעה עבודה של ערב מלא שיצר רועי אסף "בנות ובנים".

אותם בודדים ספורים שהוזמנו בעבר להעלות עבודות קצרות יותר היו כולם מהמעגל הקרוב  1-1:1/2degrees of separation)  ) .

דקות לפני שהחשיך אולם שרובר בתיאטרון ירושלים והמופע "ניב מצהיב 3" (  Canine Jaunatre 3 ) מתחיל אני רואה את נהרין במעבר, נרגש כמחותן, והוא אומר בלחש : ראיתי אתמול את החזרה הגנרלית, מדהים איך העבודה השפיעה, היא שינתה את הלהקה. מדהים.

אין ספק כי חווית העבודה עם מישהי שהתפיסה שלה שונה בתכלית מזו שהורגלו לה ב'בת שבע' מותירה חותם. רקדני 'בת שבע' פתוחים ובוודאי לא עסוקים בוירטואוזיות של הגוף, כפי שהניחה האורחת המצוטטת בתכניה. ייתכן שהיא לא ראתה את 'בת שבע' קודם לכן, אחרת גם לא הייתה אומרת שהיא מקווה שיוכלו גם ליצור באמצעותה נופים שאין בהם היררכיות, כאילו היא באה לעבוד עם להקת 'בוריס אייפמן.

אנחנו, קהל הבית של 'בת שבע', עוקבים  צמוד אחרי המתרחש על הבמה, מנסים לאתר אתגרים וקשיים, אבל רקדני 'בת-שבע' נראים כאילו לקחו את המשימה כלשונה ונטמעו במבוכיה באופן מעורר הערכה. תפיסות הגוף, אופני המבט פנימה, הקשב המדויק, השיקול המודע שבבסיס הגאגא לא יבואו לביטוי הערב., במקום זה הם יתבקשו להשתחרר ולהיטמע בעולם שבנוי על רעיונותיה ותפיסותיה של מונטרו-פריטאס, ביזאריים ככל שיהיו. זאת תהיה חוויה משחררת מחד וכזו שתנער אולי גם כמה הנחות מוקדמות שהם נושאים עליהם מבלי דעת, שאולי יחוללו שינוי עמוק יותר מבלי משים..

פריטאס מרותקת לתעתועים, למשחקים, לתחפושות, להסתרות, ליציאה מכל קופסה. ובכל אופן מכל הפרגמנטים והתהפוכות על הבמה היא משיגה איזה מהלך בעל אופי או תדמית משלו, משהו שמתמרכז לנקודת כובד שמחוברת בקורים דקים לרחבי העולם הדמיוני שלה.

הפרסונות/אובייקטים שמשתתפים בעבודה מתפשטים מסמני האינדיבידואליות שלהם והופכים לרכיבים ממוכנים של משחק או תצריף, ללא קול או מחשבה משלהם. הם יודעים איך לבצע כל דבר שנדרש אבל לא מדוע.               

הם נראים כמו בני אנוש, אלא שהם מגלמים את ההעתק הפשוט יותר שיכול לתעתע,  אבל כל צעד או מחווה גוף חושף את הטעות. הם לא.

פריטאס חובבת התעתועים משתעשעת בעולם המקביל שהיא מתחזקת ואותו מנסה לפרש: "המקום שבו פועם הלב אינו בהכרח המקום שבו הוא נשאר. להיות במקום לספר, לזייף באופן אמיתי, להתמקד בסיטואציות, בדמויות ובפיקציה."

למעשה היא אומרת שום דבר אינו מה שהוא נראה. לכן כל מהלך הוא אמצעי לעוות את הנראה, להציג זיוף של המקור, לשכלל את הפיקציה ולהעביר את המציאות דרך עדשות מעוותות. אלא שהיא לא מסבירה מדוע לטרוח.

עם זאת יש לומר שהיא מעמידה מופע לא שיגרתי, בעל תפיסת אסתטית עקבית, ומדגימה יכולת ומיומנות בבנייה וארגון מתוקתק של העבודה. האם די בכך?                          

בסופו של ערב אנו נותרים עם אלפי וריאציות על עיוותי פנים, עם פרצופים 'מעניינים', עם רקדנים שמבצעים יחד פרצופים מעוותים ומפעילים שריר לשון, מנפחים לחיים, מפלבלים בעיניים, פוערים פה ענק עגול או אובאלי אלכסוני, מרטיטים נחיריים ודוחפים סנטר ושיניים תחתונות קדימה. ובאופן דומה מפרטים שאר פעלולי גוף. אנו נותרים עם ערב לא שיגרתי שתמיד ניתן לומר עליו שהיה מעניין.

'מעניין' לכשעצמו זה לא  תכונה מפעימה כשלעצמה והצגה 'מקורית' אינה ערובה לעומק אמנותי. בובות ממוכנות חסרות  דעת ודעה, נטולות תחושות ורגשות הם בסופו של יום דמויות בימתיות דמויי אדם מוחפצים, כל משחק  במופע שמוגבל ביכולתו לחדור פנימה. זו עבודה מקורית, עתירת דמיון מסוג מסוים אבל באופן אינהרנטי יוצר ניכור והרחקה ויכולתו להפעים ממש היא ממנו והלאה.