Kibbutz Dance Company – Asylum, choreography: Rami Be'er (world Premier). Herzliya 27/05/2018

צילום: איל הירש

רמי באר מעלה את עבודה החדשה 'אסיילום"  (Asylum) שם שפירושו  מחסה, מסתור, מקלט, שם שחושף הלך רוח מאד ספציפי, רב משמעי ומאד רגיש בפוליטיקה המקומית ואף במרחב הגלובלי. גלי האנשים שבאים מאזורי מלחמה, רעב ומצוקה שוטפים  בעיקר את אירופה , אבל קיימים גם פה. אלה הם הפליטים האפריקאים שהשלטונות מכנים 'מסתננים' ו'סרטן בגוף המדינה'. האופן שבו נוהגים מוסדות המדינה ומהמשטרה באומללים מבקשי המקלט  הוא מרושע, גזעני ומתעלל ברמות שונות.  זה באשר לוורסיה המקומית.

לא מעט ממדינות אירופה קלטו וקולטות עדיין מבקשי מצוקה מאפריקה ומסוריה. חלקן תוך החלטה מושכלת לנסות  לקצוב את מספר המהגרים המקבלים מחסה ואופציה להשתלבות. חלקן כבר מתקשות לעכל את כל השינויים החברתיים והפוליטיים שהקליטה גרמה . הנדיבות הראשונית התמתנה עד מאד.

במדינות מסוימות מתחילים לדבר על הפליטים במונחים של מין פולש הגורם נזקים, בדומה להתרבות האופוסומים באוסטרליות וציפוריי המיינה האגרסיביות אצלנו. אצלנו בעיקר מטכסים ע    צה בעיקר איך להעיף אותם החוצה בלי בלמי בית המשפט.

 

, בלא מעט עבודות של רמי באר- בניגוד למרבית היוצרים בארץ – מחלחלת תגובה של באר  למציאות. תגובה ואף ביקורת של יוצר מאד אינטליגנטי ובעל אג'נדה פוליטית-חברתית שאותה הוא אורג כחלק ממקורות הבסיס ברבות מעבודותיו.

'אסיילום' מעידה בריש גלי על כך. בחירת השם שהוא עצמו פלקט פוליטי. זה היתוש שמגרד לו באוזן ועכשיו הוא  מזנק [maznek ] ( trigger ) לעבודת אמנות זו.

נקיטת עמדה מחוץ לסלון היא אקט פוליטי שלא מעט יוצרים מעדיפים לוותר עליה. באר מנסה לבנות פה עבודת מחול בראש ובראשונה והוא מטפל ברובד  שנובע מהכותרת, באמצעים  סימבוליים דקים, כגון שלל תנועות שמסתירות לרגע את העיניים באופן שמאפשר לפרשן בזמן הצפייה בלא מעט משמעויות שונות.

יש בעבודה לא מעט מקומות שהרקדן, או הרקדנית  מדמים ידי ברובה על ידי השענת הראש לעבר הכתף וזרוע מושטת שאוחזת כביכול בקנה כלי הנשק. תנועה זו אכן 'נאמרת', אבל ממהרת להתפוגג במעבר למנחי ידיים אחרים וללא תגובה של זה שאליו כוונה הזרוע. אחרי מספר פעמים היא הופכת למניירה, אחת משורה של מחוות גוף, כמו כתב סתרים שמבקש להתפענח מחד, ומאידך חש בנח עם מוזרותו המקורית שנתפרה בהליך שכלתני , מודע, בניגוד למשל למחוות אידיוסינקראטיות שמקורן אישיותי.

'אסיילום' של באר איננה יצירה שפליטות ובריחה ודחף להינצל, הם האופן המוביל שבה היצירה מבקשת להתפענח. באר הוא יותר מתוחכם ורציני ובעיקר הוא מנוסה בבניית מערכות בימתיות שמותירות מרחב פרשני, שהן פן הכרחי ביצירת עבודה בעלת תוקף. 'אסיילום', אותו מקום מחבוא, מפלט, הגנה, מסתור הוא גם – כפי שבאר אמר בהקשר זה- זהות, שייכות, מולדת, געגוע, מספר מילים שמחוברות חזק על רצף שכוללת מילת הכותרת של העבודה, אבל מאפשרת לה להתרחב ולהתפשט על עולם אסוציאציות רחב פי כמה ועדיין לשמור על קו רעיוני .

במבט לאחור, זו עבודה חמורת סבר ובאר לא מאפשר לה להציע רגעי הפוגה ולמצוא מקום לקצת מההומור הדק שבאר יודע להנדס בכמה מהעבודות שלו שבהן התנועה חצופה והמוסיקה המלווה מפתיעה מאד.

זו לא רק עבודה חמורה, היא גם עבודה קשה לרקדנים והיא מבנה מסובך של פיסות סולו קצרות בעיקר, בסבך מבנים אוניסוניים שהושקעה בהם חשיבה פדנטית. זו גם כנראה העבודה שבה הושקעה תשומת לב יתרה לדיוק בפרטי הפרטים הקטנטנים של כל אצבע וציפורן מעבר לזכור לי.

אם כי העבודה בנויה מרצפי פרגמנטים, היא מהודקת בכללותה ומביאה תוצר אמנותי ספציפי ועקבי שכל אחד ממרכיביו הבימתיים מחזק את דרכה. אחת הדרכים להשיג את התלכיד היא למצוא אלמנטים שישובו ויחזרו בוריאציות שונות, כמו רצפי תנועות בכפות הידיים, מהלכי גו כפוף, תנועה המדמה ירי, ועל פס הקול משתחלות הברות של שיר ילדותי אלא שלאופן השימוש בו אין פן נוסטלגי, אלא מרכיב עם איום מסוים, אי-נוחות.

זו כמובן לא עבודה ראשונה שבה בפס הקול יש דקלום ילדי  בעל תכנים שונים, חלקם בעלי הומור מסקרן, באחרים מעבירים דרכו תובנות בוגרות, אך השימוש המרומז בילדים נתפס בעיני כהליך מניפולטיבי שגורם לי לדחייתו.

'אסיילום' מתחילה במרטין חמוש במגפון שהסאונד היוצא ממנו כשהוא מדבר מסמרר לך את שיער הראש, במיוחד כשהבמה די חשוכה והדמות הראשונה שנחשפת היא הרקדן המצוין מרטים הארייג שמואר בפנס גדול בעל  אור גס, אם יש דבר כזה.  ומסתיים באותו רקדן שעוזב את הפינה המקורית שלו, מתפרק מהמגפון ומצטרף למצבור גופות שכובים, דוממים על הבמה.

שבעה עשר רקדני הלהקה נראים  מעולה ויש ללהקה היום צבר של רקדנים חזקים ובעלי נוכחות בימתית  שבלטו במהלך הערב במיוחד בתפקידי סולו ודואטים רבים שהיו שזורים לאורך  העבודה,  חוץ ממרטין הארייג ושני  כהן, מעמודי התווך של הלהקה שאני מזהה בשם, לצערי לא אוכל לנקוב בשמם.

עם כל זאת, בשלב זה נראתה העבודה הבנויה לעילא, כלואה, כנושאת משקל יתר על גבה  שלא מאפשר לה ממש לנסוק.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *